ברית המועצות במלחמה
לאון
טרוצקי
25 בספטמבר
1939
הקדמה
שלושת המאמרים הבאים, "ברית-המועצות במלחמה", "פעם נוספת
ועוד פעם נוספת על אפיה של ברית-המועצות" ו"מאזן של המאורעות בפינלנד",
נכתבו על ידי לאון טרוצקי בראשית מלחמת העולם השניה, במקום גלותו השלישית והאחרונה,
קויוקאן שבמקסיקו, והופיעו בקובץ המאמרים ומכתבים הנקרא להגנת המרקסיזם.
המשך התנוונות הביורוקרטית של מדינת הפועלים הראשונה בהיסטוריה, ברית-המועצות,
האמנה שנחתמה בין היטלר וסטלין, פלישת הצבאות הסובייטיים לפולין ולפינלנד - העלו
ספיקות אצל רבים בתנועה המהפכנית באשר לעמדה לגבי ברית-המועצות.
מאמרים אלו נכתבו כחלק מהמאבק הסיעתי שעלה במפלגת הפועלים הסוציאליסטית (ס.וו.פי.),
ארצות-הברית, אז סקציה של האינטרנציונל הרביעי. מאבק זה בין סיעת הרוב הפרולטרי
שנתמכה על ידי טרוצקי ובין סיעת האופוזיציה הזעיר-בורגנית שבראשה בורנהם ושכטמן
התמקד בראשיתו בשאלה הפוליטית של היחס למדיניות החוץ של הקרמלין. אולם כבר מהתחלה
התברר ששאלה זו מחייבת הבהרת היסודות התיאורטיים והמתודיים של המרקסיזם.
האמנה
הגרמנית-סובייטית ואפיה של ברית-המועצות
האם לאחר חתימת האמנה בין גרמניה לברית-המועצות
אפשר לראות בברית-המועצות מדינת פועלים? עתידה של המדינה הסובייטית עורר שוב ושוב
ויכוח בקרבנו. אין פלא; לפנינו נמצא הניסיון הראשון במדינת-פועלים בהיסטוריה. אף
פעם קודם לכן ובשום מקום אחר לא היתה קיימת תופעה כזו על מנת שאפשר יהיה לנתחה.
בשאלת אופייה החברתי של ברית-המועצות, נובעות השגיאות לעתים קרובות, כפי שאמרנו
קודם, מהחלפת העובדה ההיסטורית בנורמה הפרוגרמתית. העובדה הקונקרטית סוטה מהנורמה.
זה לא מעיד, מכל מקום, שהיא מבטלת את הנורמה; להפך, היא מאשרת אותה מחדש, מהצד
השלילי. התנוונותה של מדינת הפועלים הראשונה, שאובחנה והוסברה על ידינו, רק הראתה
באופן ציורי יותר כיצד צריכה מדינת הפועלים להיות, מה יכלה ותוכל להיות בתנאים
היסטוריים מסוימים. הסתירה בין העובדה הקונקרטית לבין הנורמה כופה עלינו לא לדחות
את הנורמה אלא, להפך, להילחם למענה באמצעות הדרך המהפכנית. הפרוגרמה של המהפכה
המתקרבת בברית-המועצות נקבעת, מצד אחד, על-ידי הערכתנו את ברית-המועצות כעובדה
היסטורית אובייקטיבית, ומצד שני, על-ידי נורמה של מדינת פועלים. איננו
אומרים: "הכל אבוד, עלינו להתחיל מחדש". אנו מציינים בבירור את אותם
היסודות של מדינת הפועלים שבשלב הנתון ניתן להציל, לשמר ולפתח הלאה.
אלו הרוצים להוכיח כיום שהאמנה הגרמנית-סובייטית משנה את הערכתנו את
המדינה הסובייטית, קובעים את עמדתם, במהותה, על עמדת הקומינטרן - או נכון יותר, על
עמדת הקומינטרן מאתמול. בהתאם להגיון זה, משימתה ההיסטורית של מדינת הפועלים היא
המאבק למען דמוקרטיה אימפריאליסטית. "בגידת" הדמוקרטיות לטובת הפשיזם
שוללת מברית-המועצות את ראייתנו אותה כמדינת פועלים. למעשה, חתימה האמנה עם היטלר
מספקת רק אמת מידה נוספת כדי למדוד את דרגת התנוונותה של הביורוקרטיה הסובייטית,
ואת הבוז שלה למעמד הפועלים הבינלאומי, כולל לקומינטרן, אבל היא לא מספקת בסיס
כלשהו לבחינה מחודשת של ההערכה הסוציולוגית של ברית-המועצות.
השם
ההבדלים פוליטיים או טרמינולוגיים?
נתחיל בהעמידנו את שאלת אופייה של המדינה
הסובייטית לא על המישור הסוציולוגי המופשט, אלא על מישור המשימות הפוליטיות הקונקרטיות.
נוותר לרגע ונאמר שהביורוקרטיה הינה "מעמד" חדש ושהמשטר הנוכחי בברית-המועצות
הינו שיטה מיוחדת של ניצול מעמדי. איזו מסקנות פוליטיות חדשות נובעות עבורנו מהגדרות
אלו? האינטרנציונל הרביעי מכיר מזמן בצורך להפיל את הביורוקרטיה באמצעות התקוממות
מהפכנית של העמלים. אין דבר אחר המוצע או יכול להיות מוצע על-ידי אלו המכריזים
שהביורוקרטיה הינה "מעמד" מנצל. המטרה שצריכה להיות מושגת על-ידי הפלה
של הביורוקרטיה הינה כינונו מחדש של שלטון הסובייטים, וסילוק הביורוקרטיה הנוכחית
מתוכם. אין דבר אחר היכול להיות מוצע או מוצע על-ידי המבקרים השמאלניים.[1]
משימתם של הסובייטים המחודשים היא לשתף פעולה עם המהפכה העולמית ועם בניית חברה
סוציאליסטית. הפלתה של הביורוקרטיה, אם כן, מניחה מראש את שימור הקניין הממלכתי
והכלכלה המתוכננת. כאן תמצית הבעיה כולה.
אין צורך לומר, חלוקת כוחות הייצור בין ענפי
הכלכלה השונים ובאופן כללי כל תכנה של התכנית ישתנה באופן דרסטי כאשר תכנית זו תיקבע
על-ידי האינטרסים לא של הביורוקרטיה אלא של המייצרים עצמם. אבל במידה ששאלת הפלתה
של האוליגרכיה הטפילית עדיין נשארת קשורה לזו של שימור הקניין הממלכתי המולאם, אנו
קוראים למהפכת העתיד מהפכה פוליטית. כמה מהמבקרים שלנו (סיליגה, ברונו ריצי
ואחרים) רוצים, ויהי מה, לקרוא למהפכת העתיד מהפכה חברתית. בוא נקבל הגדרה
זו. מה זה משנה במהותו של דבר? לאותן משימות של המהפכה שמנינו אין הגדרה זו מוסיפה
מאומה.
ככלל, מבקרינו מאמצים את העובדות כפי שהצבנו
אותם מזמן. הם אינם מוסיפים דבר שהוא מהותי לא להערכה של עמדת הביורוקרטיה והעמלים
ולא להערכה של תפקיד וקרמלין בזירה הבינלאומית. בכל התחומים האלו, לא רק שהם אינם
מצליחים לערער את הניתוח שלנו, אלא להפך, הם מתבססים עליו באופן
מלא ואף מגבילים עצמם לו לחלוטין. ההאשמה היחידה שהם מעלים כנגדנו היא שאנו איננו
מסיקים את ה"מסקנות" הנחוצות. לאחר ניתוח מסתבר, מכל מקום, שמסקנות אלו
הינן בעלי אופי טרמינולוגי טהור. מבקרינו מסרבים לקרוא למדינת הפועלים המנוונת -
מדינת פועלים. הם תובעים שהביורוקרטיה הטוטליטרית תיקרא מעמד שליט. הם מציעים לראות
את המהפכה נגד ביורוקרטיה זו כחברתית ולא כפוליטית. אם היינו מוותרים להם ויתורים
טרמינולוגיים אלו, היינו שמים את מבקרינו במצב קשה מאוד, במידה שהם עצמם לא היו
יודעים מה לעשות עם הניצחון המילולי הטהור.
הבה נבדוק
עצמנו שנית!
תהיה זו אם כן שטות מפלצתית להתפלג עם חברים
שיש להם עמדה השונה מעמדתנו בשאלת האופי הסוציולוגי של ברית-המועצות, כל עוד והם
עומדים אתנו לגבי המשימות הפוליטיות. אבל, מצד שני, יהיה זה עיוורון מצדנו להתעלם
מהבדלים תיאורטיים טהורים ואף טרמינולוגיים, משום שבמהלך התפתחות נוספת הם יכולים
לרקום עור וגידים ולהוביל למסקנות פוליטיות מנוגדות באופן קוטבי. כפי שעקרת בית
מסודרת מעולם לא מרשה לקורי עכביש ולאשפה להצטבר, ממש כך המפלגה המהפכנית אינה
יכולה לסבול חוסר בהירות, בלבול ודו-משמעות. ביתנו חייב להישאר נקי!
לצורך ההסבר, הרשו לי להזכיר את שאלת
התרמידור. במשך זמן רב טענו שהתרמידור בברית-המועצות רק הוכן אבל עדיין לא הושלם.
מאוחר יותר, כשנתנו לאנלוגיה של התרמידור אופי מדויק יותר ומפורט יותר, הגענו
למסקנה שהתרמידור התרחש לפני זמן רב. תיקון גלוי זה של שגיאתנו לא גרם לבהלה הקלה
ביותר בשורותינו. מדוע? משום שמהות התהליכים בברית-המועצות הוערכה באופן
זהה על-ידי כולנו, תוך כדי כך שלמדנו יחדיו יום-יום את צמיחת הריאקציה. עבורנו
היתה זו רק שאלה של שכלול אנלוגיה היסטורית, ותו לא. אני מקווה שעדיין כיום, למרות
ניסיונם של מספר חברים לחשוף הבדלים בשאלת "הגנת ברית-המועצות" - שאתם
נעסוק כעת - נצליח על ידי כך שנדייק בדעותינו על מנת לשמור את אחדות הדעים על בסיס
פרוגרמת האינטרנציונל הרביעי.
האם זהו
גידול סרטני או איבר חדש?
מבקרינו טענו יותר מפעם אחת שהביורוקרטיה
הסובייטית הנוכחית נושאת מעט מאד דמיון לביורוקרטיה הבורגנית או לביורוקרטיה
הפועלית בחברה הקפיטליסטית; שבמידה גדולה הרבה יותר מאשר ביורוקרטיה פשיסטית היא
מייצגת פורמציה חברתית חדשה ובעלת עוצמה רבה יותר. זה די נכון ומעולם לא עצמנו את
עיננו בפני כך. אבל אם נראה בביורוקרטיה הסובייטית "מעמד", אז נהיה
חייבים להצהיר מיד שמעמד זה אינו דומה כלל לאף אחד מאותם המעמדות הרכושניים הידועים
לנו בעבר; כתוצאה מכך תועלתנו אינה גדולה. לעתים תכופות אנו קוראים לביורוקרטיה
הסובייטית קסטה, ובכך מדגישים את אופייה המסוגר, את שלטונה השרירותי ואת
יהירותה של השכבה השליטה החושבת שאבותיה נוצרו משפתותיו האלוהיות של ברהמה, בעוד
מוצאם של המוני העם הוא בחלקים הגסים-יותר של גופו. אבל אפילו להגדרה זו אין,
כמובן, אופי מדעי מדויק. עליונותה היחסית של ההגדרה נעוצה בכך שאפיו הפשטני של
המונח נהיר לכל, משום שלא יעלה על דעתו של אף אחד לזהות את אוליגרכית מוסקבה עם
הקסטה ההינדית של הברהמינים. המינוח הסוציולוגי הישן לא יכל ואינו יכול להכין שם
למאורע חברתי חדש הנתון בתהליך התפתחות (התנוונות) ושעדיין לא לבש צורות יציבות. כולנו,
מכל מקום, ממשיכים לקרוא לביורוקרטיה הסובייטית ביורוקרטיה, לא מבלי לשים לב למיוחדות
ההיסטורית שלה. לדעתנו זה מספיק בינתיים.
מבחינה מדעית ופוליטית - ולא רק מהבחינה
הטרמינולוגית - השאלה ניצבת כך: האם מייצגת הביורוקרטיה גידול זמני על אורגניזם
חברתי או האם נהפך כבר גידול זה לאיבר (הכרחי) מבחינה היסטורית? צורות חברתיות יכולות
להיות התוצר של שילוב "מקרי" (זאת אומרת, זמני ויוצא מן הכלל) של נסיבות
היסטוריות. איבר חברתי (וכזה הוא כל מעמד, כולל מעמד מנצל) יכול להתעצב רק כתוצאה
מהצרכים הפנימיים המושרשים היטב של הייצור עצמו. אם איננו עונים על שאלה זו, אזי
כל הויכוח יתנוון לשעשוע עקר במילים.
התנוונותה
המוקדמת של הביורוקרטיה
ההצדקה ההיסטורית לכל מעמד שליט מורכבת מכך
ששיטת הניצול שהוא עמד בראשה העלתה את ההתפתחות של כוחות הייצור לרמה חדשה. מעבר
לכל צל של ספק, המשטר הסובייטי נתן דחיפה אדירה לכלכלה. אבל מקורה של דחיפה זו היה
הלאמת אמצעי הייצור, וההתחלות המתוכננות, ובשום אופן לא העובדה שהביורוקרטיה עשקה
את הפיקוד על הכלכלה. להפך, הביורוקרטיזם, כשיטה, הפך להיות המעצור האיום ביותר בהתפתחותה
הטכנית והתרבותית של הארץ. זה הוסווה לתקופה מסוימת על-ידי העובדה שהכלכלה
הסובייטית היתה עסוקה במשך עשרים שנים בקליטה ובהטמעה של הטכנולוגיה וארגון הייצור
מהארצות הקפיטליסטיות המפותחות. תקופת ההשאלה והחיקוי יכלה עדיין, לטוב או לרע,
להתיישב עם האוטומטיזם הביורוקרטי, זאת אומרת, חניקת כל יזמה וכל דחיפה יצירתית.
אלא שככל שהכלכלה התפתתה, כך הפכו דרישותיה ליותר מסובכות, וכך הפך מכשול המשטר
הביורוקרטי לבלתי-נסבל יותר ויותר. הסתירה המחריפה בהתמדה ביניהם מובילה לעוויתות
פוליטיות רצופות, להכחדה שיטתית של היסודות היצירתיים הבולטים ביותר בכל תחומי
הפעילות. לכן, לפני שהביורוקרטיה יכלה להצליח להצמיח מעצמה "מעמד שליט",
הגיעה היא לעימות שלא ניתן לפשר עליו עם דרישות הפיתוח. ניתן למצוא את ההסבר לכך בדיוק
בעובדה שהביורוקרטיה אינה נושאת הדגל של שיטת כלכלה חדשה המיוחדת לה ובלתי-אפשרית
בלעדיה, אלא היא גידול טפילי על מדינת פועלים.
התנאים
ליכולת-כל של הביורוקרטיה ולנפילתה
לאוליגרכיה הסובייטית יש את כל החסרונות של המעמדות השליטים הישנים, אבל
חסרה היא את משימתם ההיסטורית. בהתנוונותה הביורוקרטית של המדינה הסובייטית לא
החוקים הכלליים של מעבר החברה המודרנית מקפיטליזם לסוציאליזם הם אלו המוצאים
ביטוי, אלא תישבורת מיוחדת, יוצאת מן הכלל וזמנית של חוקים אלו בתנאים של ארץ
מהפכנית נחשלת בסביבה קפיטליסטית. מחסור באמצעי צריכה והמאבק האוניברסלי להשגתם
יוצרים שוטר הנוטל לעצמו תפקיד של חלוקה. לחץ עוין מבחוץ כופה על השוטר את התפקיד
של "מגן" הארץ, מאציל אותו בסמכות לאומית, ומרשה לו לשדוד את הארץ כפל כפליים.
שני התנאים ליכולת-כל של הביורוקרטיה -
נחשלות הארץ והסביבה האימפריאליסטית - נושאים, מכל מקום, אופי זמני וחולף והם
חייבים להעלם עם ניצחונה של המהפכה העולמית. אפילו הכלכלנים הבורגניים חישבו שעם
כלכלה מתוכננת יהיה זה אפשרי להעלות את ההכנסה הלאומית של ארצות-הברית במהירות ל-200
ביליון דולרים בשנה וכך להבטיח לאוכלוסייה כולה לא רק את סיפוק צרכיה הראשוניים
אלא רווחה אמיתית. מצד שני, המהפכה העולמית תיפטר מהסכנה מבחוץ כגורם נוסף
לביורוקרטיזציה. ביטול הצורך לבזבז חלק עצום מההכנסה הלאומית על חימוש יעלה אף
גבוה יותר את רמת המחיה והתרבות של ההמונים. בתנאים אלו הצורך בשוטר-מחלק ייפול
מעצמו. המינהל כקואופרטיב ענקי יחליף מהר מאוד את השלטון הממלכתי. לא יהיה מקום
למעמד שליט חדש או למשטר מנצל חדש, הממוקם בין הקפיטליזם לסוציאליזם.
ומה אם
לא תושלם מהפכה סוציאליסטית?
התפרקותו של הקפיטליזם הגיעה לממדים קיצוניים,
וכך גם התפרקותו של המעמד השליט הישן. קיום נוסף של שיטה זו הינו בלתי-אפשרי. כוחות
הייצור חייבים להיות מאורגנים בהתאם לתכנית. אבל מי יבצע משימה זו - הפרולטריון או
מעמד שליט חדש של "קומיסרים"-פוליטיקאים, מנהלים וטכנאים? הניסיון
ההיסטורי מעיד, לדעתם של מספר אשפי-רציונליזציה, שאי-אפשר לטפח תקוות בפרולטריון.
הפרולטריון התגלה כ"בלתי-מסוגל" למנוע את המלחמה האימפריאליסטית הקודמת
למרות שהדרישות המוקדמות למהפכה סוציאליסטית התקיימו כבר באותו זמן. הצלחותיו של
הפשיזם לאחר המלחמה היו שוב התוצאה של "אי-היכולת" של הפרולטריון להוביל
את החברה הקפיטליסטית אל מחוץ למבוי הסתום. הביורוקרטיזציה של המדינה הסובייטית
היתה, בתורה, התוצאה של "חוסר היכולת" של הפרולטריון עצמו לווסת את
החברה באמצעות המכניזם הדמוקרטי. המהפכה הספרדית הוחנקה על-ידי הביורוקרטיה הפשיסטית
והביורוקרטיה הסטליניסטית למול עיניו של הפרולטריון העולמי. לבסוף, חוליה אחרונה
בשרשרת זו הינה המלחמה האימפריאליסטית החדשה, שהכנתה נעשתה באופן גלוי למדי, עם
אימפוטנטיות מוחלטת מצדו של הפרולטריון העולמי. אם מאמצים תפישה זו, זאת אומרת, אם
מכירים בכך שלפרולטריון אין את הכוחות לבצע את המהפכה הסוציאליסטית, אז המשימה
הדחופה של הלאמת כוחות הייצור תבוצע כמובן על-ידי מישהו אחר. על-ידי מי? על-ידי
ביורוקרטיה חדשה, שתחליף את הבורגנות הרקובה כמעמד שליט בקנה מידה עולמי. כך
מתחילה השאלה להיות מוצבת בידי אותם "שמאלנים" שאינם מסתפקים בוויכוח על
מילים.
המלחמה
הנוכחית וגורל החברה המודרנית
בעצם התפתחות המאורעות מוצבת השאלה כעת באופן
קונקרטי ביותר. מלחמת העולם השניה החלה. היא מעידה, באופן שאין לחלוק עליו, שהחברה
אינה יכולה לחיות יותר על בסיס הקפיטליזם. בכך היא מעמידה אח הפרולטריון במבחן חדש
ואולי מכריע.
אם מלחמה זו תעורר, כפי שאנו משוכנעים, מהפכה
פרולטרית, היא חייבת להוביל בהכרח להפלת הביורוקרטיה בברית-המועצות ולשיקום
הדמוקרטיה הסובייטית על בסיס כלכלי ותרבותי הגבוה הרבה יותר מזה שב-1918. במקרה זה
השאלה האם הביורוקרטיה הסטליניסטית היתה "מעמד" או גידול על מדינת
הפועלים תיפתר באופן אוטומטי. לכל אדם ואדם יתברר שבתהליך התפתחותה של המהפכה
העולמית הביורוקרטיה הסובייטית היתה רק נסיגה זמנית.
אם, מכל מקום, מוסכם הוא שהמלחמה הנוכחית
תעורר לא מהפכה, אלא שקיעה של הפרולטריון, אזי נותרת אלטרנטיבה אחרת: ריקבונו
הנוסף של הקפיטליזם המונופוליסטי, המשך התמזגותו עם המדינה והחלפת הדמוקרטיה בכל
מקום שבו היא נשארה במשטר טוטליטרי. אי-יכולתו של הפרולטריון לקחת לידיו את הנהגת
החברה תוכל, בתנאים אלו, להוביל לצמיחתו של מעמד מנצל חדש מתוך הביורוקרטיה
הבונפרטיסטית-הפשיסטית. יהיה זה, לפי כל הסימנים, משטר שקיעה, המסמן את קץ התרבות
האנושית.
תוצאה מקבילה יכולה להופיע במקרה שהפרולטריון של
הארצות הקפיטליסטיות המפותחות, לאחר שיתפוס את השלטון, יתגלה כחסר יכולת להחזיקו וייכנע,
כמו בברית-המועצות, לביורוקרטיה פריבילגיונית. אז נאלץ להודות שהסיבה לנסיגה
הביורוקרטית נעוצה לא בנחשלות הארץ ולא בסביבה האימפריאליסטית אלא באי-יכולתו
מלידה של הפרולטריון להיהפך למעמד שליט. אז, במבט לאחור, יהיה צורך לקבוע שבתכונותיה
הבסיסיות היתה ברית-המועצות הנוכחית המבשרת של משטר ניצול חדש בקנה מידה בינלאומי.
סטינו הרבה מאוד מהויכוח הטרמינולוגי בנוגע למינוח
של המדינה הסובייטית. אבל הבה לא ניתן למבקרינו להתרעם; רק על ידי לקיחת
הפרספקטיבה ההיסטורית הנחוצה אפשר לקבל שיפוט נכון בשאלה כמו החלפת משטר חברתי זה
ברעהו. האלטרנטיבה ההיסטורית, כשהיא נלקחת עד לסופה, הינה כזו: או שמשטרו של סטלין
הוא נסיגה נתעבת בתהליך הפיכת החברה הבורגנית לחברה סוציאליסטית, או שמשטרו של
סטלין הינו השלב הראשון של חברת ניצול חדשה. אם התחזית השניה מתגלית כנכונה, אז, כמובן,
תיהפך הביורוקרטיה למעמד מנצל חדש. מעיקה עד כמה שיכולה הפרספקטיבה השניה להיות,
אם הפרולטריון העולמי יתגלה כחסר-יכולת למעשה להגשים את השליחות שהוטלה עליו על-ידי
מהלך ההתפתחות, לא תהיה ברירה אלא להכיר בכך שהפרוגרמה הסוציאליסטית המבוססת על
סתירותיה הפנימיות של החברה הקפיטליסטית, הסתיימה כאוטופיה. ברור מעצמו הוא שיהיה
צורך בפרוגרמת "מינימום" חדשה - להגנת האינטרסים של עבדי החברה
הביורוקרטית הטוטליטרית.
אבל האם ישנם נתונים, שאינם מוטלים בספק, או אפילו נתונים
אובייקטיביים מרשימים, המאלצים אותנו כיום לזנוח את הסיכוי של המהפכה הסוציאליסטית?
זוהי השאלה כולה.
זמן קצר לאחר תפיסת השלטון על-ידי היטלר, הגיע
"קומוניסט שמאלי" גרמני, הוגו אורבנס, למסקנה שבמקום הקפיטליזם, תקופה
היסטורית חדשה של "קפיטליזם ממלכתי" ממשמשת ובאה. הדוגמאות הראשונות למשטר
זה בהן הוא נקב היו איטליה, ברית-המועצות, גרמניה. אולם אורבנס לא הסיק את המסקנות
הפוליטיות מהתיאוריה שלו. לאחרונה, "קומוניסט שמאלי" איטלקי, ברונו ריצי,
שהשתייך בעבר לאינטרנציונל הרביעי, הגיע למסקנה שה"קולקטיביזם
הביורוקרטי" עומד להחליף את הקפיטליזם.[2]
הביורוקרטיה החדשה היא מעמד, יחסה לעמלים הוא ניצול קולקטיבי. הפרולטרים הופכים
לעבדים של מנצלים טוטליטריים.
ברונו ריצי תוחם יחדיו את
הכלכלה המתוכננת בברית-המועצות, הפשיזם, הנציונל-סוציאליזם ואת ה"מערך החדש"
(“New Deal”) של רוזבלט. ללא כל ספק,
לכל המשטרים האלו יש תכונות משותפות, שבחשבון האחרון נקבעות על-ידי המגמות הקולקטיביסטיות
של הכלכלה המודרנית. אף קודם למהפכת אוקטובר, לנין ניסח כך את האפיונים העיקריים
של הקפיטליזם האימפריאליסטי: ריכוז ענקי של כוחות הייצור, המיזוג ההולך ורב של
הקפיטליזם המונופוליסטי עם המדינה, נטייה אורגנית לדיקטטורה גלויה כתוצאה ממיזוג זה.
תכונות הצנטרליזציה והקולקטיביזציה קובעות הן את הפוליטיקה של המהפכה והן את
הפוליטיקה של הקונטר-מהפכה; אבל זה לא מסמן בשום אופן שניתן להשוות את המהפכה, התרמידור,
הפשיזם וה"רפורמיזם" האמריקאי. ברונו ריצי נתפש לעובדה שנטיות הקולקטיביזציה
לובשות, כתוצאה מהכניעה הפוליטית של מעמד הפועלים, את צורת ה"קולקטיביזם הביורוקרטי".
התופעה כשלעצמה אינה שנויה במחלוקת. אבל היכן גבולותיה, ומהו משקלה בהיסטוריה? מה
שמקובל עלינו כסטייה של תקופת המעבר, תוצאת ההתפתחות הבלתי-שווה של גורמים רבים
בתהליך החברתי, נתפש על-ידי ברונו ריצי כפורמציה חברתית עצמאית שבה הביורוקרטיה
היא מעמד שליט. בכל מקרה, יש לברונו ריצי את הזכות לרצות להעביר את השאלה מהמעגל
המכושף של תרגילי-מחברת טרמינולוגיים למשור ההכללות ההיסטוריות החשובות. זה גורם
לכך שהרבה יותר קל לגלות את שגיאתו.
כמו אולטרא-שמאלנים רבים,
מזהה ברונו ריצי את מהות הסטליניזם עם הפשיזם. מצד אחד אימצה הביורוקרטיה הסובייטית את השיטות
הפוליטיות של הפשיזם; מצד שני הביורוקרטיה הפשיסטית, שעדיין מגבילה עצמה לצעדים
"חלקיים" של התערבות המדינה, מתקדמת לקראת ובקרוב תגיע להלאמה מוחלטת של
הכלכלה. הטענה הראשונה נכונה לחלוטין. אבל טענתו של ברונו ריצי ש"האנטי-קפיטליזם"
הפשיסטי יכול להגיע לנישול הבורגנות היא מוטעית לחלוטין. צעדים "חלקיים"
של התערבות המדינה ושל הלאמה למעשה שונים מכלכלת מדינה מתוכננת כפי שרפורמות שונות
ממהפכה. מוסוליני והיטלר רק "מתאמים" את האינטרסים של בעלי הרכוש ו"מווסתים"
את הכלכלה הקפיטליסטית; ויותר מכך בראש ובראשונה לצורכי מלחמה. האוליגרכיה של
הקרמלין היא משהו אחר. כגוף, יש לה את האפשרות לכוון את הכלכלה הודות לעובדה שמעמד
הפועלים של רוסיה ביצע את התהפוכה הגדולה ביותר ביחסי הקניין בהיסטוריה. אסור
שהבדל זה לא ייראה.
אבל אפילו אם אנו מניחים
שהסטליניזם והפשיזם, מקטבים מנוגדים יגיעו יום אחד לחברת ניצול אחת ומאותו סוג ("קולקטיביזם
ביורוקרטי" בהתאם לטרמינולוגיה של ברונו ריצי), זה לא יוביל את האנושות מחוץ
למבוי הסתום. משבר השיטה הקפיטליסטית נוצר לא רק על-ידי התפקיד הריאקציוני של הקניין-הפרטי
אלא גם על-ידי התפקיד הריאקציוני לא פחות של המדינה הלאומית. אפילו אם הממשלות
הפשיסטיות השונות יצליחו בכינון מערכת כלכלה מתוכננת בביתם, אזי, לטווח ארוך, מחוץ
לתנועות המהפכניות ההכרחיות של הפרולטריון שאינן חזויות על-ידי אף תכנית, המאבק
בין המדינות הטוטליטריות על שליטת העולם יימשך ואף יגבר. מלחמות ישמידו את פירות
הכלכלה המתוכננת ויחריבו את בסיסי התרבות האנושית. נכון, ברטרנד ראסל חושב שמדינה
מנצחת איזושהי תוכל, כתוצאה מהמלחמה, לאחד את העולם כולו במלחציים טוטליטריות. אבל
אפילו אם השערה כזו תתגשם, דבר המוטל בספק רב, ל"איחוד" צבאי לא תהיה
יציבות גדולה יותר מזו של חוזה ורסאי. התקוממויות לאומיות ופיוסים יגיעו לשיאם
במלחמת עולם חדשה, שתהיה הקבר של התרבות האנושית. לא משאלותינו הסובייקטיביות אלא
המציאות האובייקטיבית מצביעה על כך שהמוצא היחיד לאנושות הוא המהפכה הסוציאליסטית
העולמית. האלטרנטיבה לכך היא שקיעת התרבות האנושית אל הברבריות.
הפרולטריון
והנהגתו
בהקדם נקדיש מאמר נפרד לשאלת היחס בין המעמד
להנהגתו. כאן, נגביל עצמנו לשאלות החיוניות ביותר. רק "מרקסיסטים" וולגאריים,
החושבים שהפוליטיקה היא רק "השתקפות" ישירה של הכלכלה, מסוגלים לחשוב
שהנהגה משקפת את המעמד באופן ישיר ופשוט. למעשה, הנהגה המתרוממת מעל המעמד המדוכא,
נכנעת בהכרח ללחצו של המעמד השליט. ההנהגה של האיגודים המקצועיים האמריקאיים,
למשל, "משקפת" לא כל כך את הפרולטריון, כמו שאת הבורגנות. הסלקציה
והחינוך של הנהגה מהפכנית באמת, המסוגלת לעמוד בפני הלחץ של הבורגנות, הם משימה
קשה באופן יוצא מן הכלל. הדיאלקטיקה של התהליך ההיסטורי ביטאה את עצמה באופן מזהיר
ביותר בעובדה שהפרולטריון של הארץ הנחשלת ביותר, רוסיה, בתנאים היסטוריים מסוימים,
העמיד את ההנהגה האמיצה ומרחיקת-הראות ביותר. להפך, לפרולטריון בארץ התרבות
הקפיטליסטית הותיקה ביותר, בריטניה, יש אפילו כיום את ההנהגה הצייתנית והמטומטמת
ביותר.
משבר החברה הקפיטליסטית, שקיבל אופי גלוי
ביולי 1914, יצר מיומה הראשון של המלחמה משבר חריף בהנהגה הפרולטרית. במשך עשרים
וחמש השנים שחלפו מאז, עדיין לא יצר הפרולטריון של הארצות הקפיטליסטיות המפותחות
הנהגה היכולה להתעלות לרמת המשימות של העידן שלנו. מכל מקום, הניסיון של רוסיה
מעיד שניתן ליצור הנהגה כזו (אין זה אומר, כמובן, שהיא תהיה חסינה בפני התנוונות).
עקב כך ניצבת השאלה באופן הבא: האם הכורח ההיסטורי האובייקטיבי, בטווח הארוך, יפלס
שביל לעצמו בתודעתו של האוונגרד של מעמד הפועלים; זאת אומרת, במהלך מלחמה זו
והזעזועים העמוקים שהיא תגרום, האם תיווצר הנהגה מהפכנית אמיתית המסוגלת להוביל אף
הפרולטריון לכיבוש השלטון?
האינטרנציונל הרביעי השיב בחיוב לשאלה זו, לא
רק בטקסט של הפרוגרמה שלו, אלא גם על-ידי עובדת עצם קיומו. כל הסוגים של הנציגים
המיואשים והנפחדים של הפסאודו-מרקסיזם יוצאים מההנחה ההפוכה - שפשיטת הרגל של
ההנהגה רק "משקפת" את אי-היכולת של הפרולטריון להגשים את שליחותו
המהפכנית. לא כל יריבינו מבטאים מחשבה זו בבהירות, אבל כולם - אולטרא-שמאלנים,
צנטריסטים, אנרכיסטים, שלא להזכיר את הסטליניסטים והסוציאל-דמוקרטים - מעבירים את
האחריות לתבוסות מעצמם אל כתפי הפרולטריון. אף-אחד מהם לא מציין באילו תנאים בדיוק
יוכל הפרולטריון להגשים את התהפוכה הסוציאליסטית.
אם נסכים לכך שסיבת התבוסות נעוצה בתכונות
החברתיות של הפרולטריון עצמו, אזי נצטרך לאפיין את מצבה של החברה המודרנית כחסר-תקווה.
בתנאים של קפיטליזם נרקב, הפרולטריון אינו גודל, לא מבחינה מספרית ולא מבחינה תרבותית.
אין סיבה, אם כן, לצפות לכך שהוא אי-פעם יוכל להתעלות לרמת המשימות המהפכניות. שונה
לגמרי נראה המצב למי שהבהיר במוחו את הניגוד העמוק בין הדחף האורגני, המעמיק, שאין
להתגבר עליו, של ההמונים העובדים לשחרר עצמם מהתוהו-ובוהו הקפיטליסטי העקוב מדם,
ובין האופי השמרני, פטריוטי, הבורגני לחלוטין של ההנהגה הפועלית המיושנת. אנו
חייבים לבחור באחת מתוך שתי תפישות בלתי-מתיישבות אלו.
דיקטטורה
טוטליטרית - מצב של משבר חריף ולא משטר יציב
מהפכת אוקטובר לא היתה מקרית. היא נחזתה זמן
רב קודם לכן. המאורעות אישרו תחזית זו. ההתנוונות לא מפריכה אח התחזית, משום
שהמרקסיסטים מעולם לא האמינו שמדינה פועלים מבודדת ברוסיה תוכל לקיים עצמה למשך
זמן בלתי-מוגבל. נכון, צפינו את מחיצתה של המדינה הסובייטית ולא אח התנוונותה; או,
נכון יותר, לא הבחנו באופן חד בין שתי אפשרויות אלו. אבל הן כלל לא סותרות האחת את
השניה. בשלב מסוים, ההתנוונות חייבת להסתיים, באופן שאין מפלט ממנו, בהתמוטטות.
משטר טוטליטרי, מסוג
סטליניסטי או פשיסטי, יכול להיות מעצם מהותו רק משטר מעבר זמני. באופן כללי,
דיקטטורה גלויה היתה בהיסטוריה התוצר והסימפטום של משבר חברתי חמור במיוחד, ולא של
משטר יציב. משבר חמור אינו יכול להיות מצב תמידי של חברה. מדינה טוטליטרית מסוגלת
לדכא סתירות חברתיות במשך תקופה מסוימת, אבל אין היא יכולה להנציח את עצמה.
הטיהורים המפלצתיים בברית-המועצות הם עדות משכנעת ביותר לעובדה שהחברה הסובייטית
נוטה באופן אורגני לקראת פליטת הביורוקרטיה.
דבר מפתיע הוא שברונו ריצי
רואה בדיוק בטיהורים הסטליניסטיים את ההוכחה לעובדה שהביורוקרטיה הפכה למעמד שליט,
משום שלדעתו רק מעמד שליט מסוגל לצעדים בקנה מידה כה גדול.[3]
הוא שוכח שהצאריזם, שלא היה "מעמד", גם הרשה לעצמו צעדים רחבי-היקף בטיהורים,
וזאת, יותר מכך, בדיוק בתקופה שהתקרב לכיליונו. באופן סימפטומטי לייסורי גסיסתו
המתקרבים, על-ידי ההיקף והתרמית המפלצתית של טיהורו, סטלין אינו מעיד על
דבר כלשהו מלבד חוסר יכולתה של הביורוקרטיה להפוך עצמה למעמד שליט יציב. האם אין
אנו עלולים לשים עצמנו בעמדה מגוחכת אם נצמיד לאוליגרכיה בונפרטיסטית את המינוח של
מעמד שליט חדש (רק) מספר שנים או אף מספר חודשים לפני נפילתה המחפירה? הצבתה של
שאלה זו בבהירות יכולה לבדה, לדעתנו, לרסן את החברים מניסויים טרמינולוגיים והכללות
פזיזות מדי.
האוריינטציה
לקראת מהפכה עולמית ושיקום ברית-המועצות
עשרים וחמש שנים היו פרק זמן קצר מדי לחימוש-מחדש
של האוונגרד הפרולטרי העולמי, ופרק זמן ארוך מדי לשימור השיטה הסובייטית, ללא
שתינזק, בארץ נחשלת ומבודדת. האנושות משלמת עתה על כך במלחמה אימפריאליסטית חדשה;
אבל המשימה הבסיסית של העידן שלנו לא השתנתה, וזאת מהסיבה הפשוטה שהיא לא נפתרה עדיין.
נכס ענקי בעשרים וחמש השנים האחרונות וערובה חסרת-מחיר לעתיד, מהווה העובדה שאחד
מגדודיו של הפרולטריון העולמי יכל להדגים בפועל כיצד לפתור משימה זו.
המלחמה האימפריאליסטית השניה מציבה את המשימה
הבלתי-פתורה בשלב היסטורי גבוה יותר. היא בוחנת מחדש לא רק את יציבותם של המשטרים
הקיימים, אלא גם את יכולתו של הפרולטריון להחליף אותם. לתוצאות של מבחן זה תהיה
ללא כל ספק, חשיבות מכרעת להערכתנו את העידן המודרני כעידן המהפכה הפרולטרית. אם,
בניגוד לכל הציפיות לא תימצא מהפכת אוקטובר במהלכה של המלחמה הנוכחית, או מיד
לאחריה, את ההמשכיות שלה באחת מהארצות המפותחות; ואם, להפך, הפרולטריון יובס בכל
מקום ובכל החזיתות - אז ודאי נצטרך להציב את שאלת שינוי תפישתנו את העידן הנוכחי והכוחות
המניעים שלו. במקרה זה תהיה השאלה לא של הדבקת תווית על ברית-המועצות או על
הכנופיה הסטליניסטית אלא של הערכה מחודשת של הפרספקטיבה ההיסטורית העולמית לעשרות
השנים הבאות אם לא למאות: האם נכנסנו לעידן המהפכה החברתית והחברה הסוציאליסטית,
או, להפך, לעידן החברה השוקעת של ביורוקרטיה טוטליטרית?
טעותם הכפולה של סכימטיסטיים כמו הוגו אורבנס וברונו ריצי מורכבת, ראשית, בזה
שהם מכריזים על המשטר שניזכר לעיל כמשטר שכבר נקבע סופית; שנית, בכך שהם מצהירים עליו
כעל מצב מעבר ממושך של החברה בין קפיטליזם לסוציאליזם. ובכל זאת ברור מאליו הוא שאם
הפרולטריון העולמי, כתוצאה מהניסיון של כל העידן שלנו והמלחמה הנוכחית החדשה,
מתגלה כחסר יכולת להיהפך אדון החברה, יסמל הדבר את שקיעתה של כל תקווה למהפכה
סוציאליסטית, כי אי-אפשר לצפות לתנאים טובים יותר עבורו: בכל מקרה אף אחד אינו
חוזה אותם עכשיו, או מסוגל לאפיין אותם. למרקסיסטים אין את הזכות הקלה ביותר
(במידה וייאוש ועייפות אינן נחשבות "זכויות") להסיק את המסקנה
שהפרולטריון איבד את אפשרויותיו המהפכניות והוא חייב לוותר על שאיפותיו להגמוניה
בתקופה העומדת מיד לפנינו. עשרים וחמש שנים בקנה-המידה של ההיסטוריה, כשזוהי שאלה
של שינויים עמוקים ביותר במערכות הכלכליות והתרבותיות, שקולים לפחות משעה בחייו של
אדם. כמה שווה אדם, שבגלל כישלונות אמפיריים במהלך שעה או יום נוטש מטרה ששם לעצמו
על בסיס הניסיון והניתוח של כל תקופת חייו הקודמת? בשנות הריאקציה הרוסית החשוכה
ביותר (1907-1917) לקחנו כנקודת המוצא שלנו אח
אותן האפשרויות המהפכניות שהתגלו על ידי הפרולטריון הרוסי ב-1905. בשנות הריאקציה
העולמית עלינו להמשיך מאותן האפשרויות שגילה הפרולטריון הרוסי ב-1917. לא במקרה
קרא האינטרנציונל הרביעי לעצמו "המפלגה העולמית של המהפכה הסוציאליסטית".
אין לשנות את דרכנו. אנו מכוונים את דרכנו לקראת המהפכה העולמית ומעצם עובדה זו,
לקראת שיקום ברית-המועצות כמדינת פועלים.
מדיניות
חוץ הינה ההמשכיות של מדיניות הפנים
על מה אנו מגנים בברית-המועצות? לא על הדברים
שבהם היא דומה למדינות הקפיטליסטיות אלא בדיוק על הדברים שבהם היא שונה מהן. גם
בגרמניה אנו חותרים להתקוממות נגד הביורוקרטיה השלטת, אבל רק על מנת להפוך באופן
מיידי את יחסי הקניין הקפיטליסטיים. בברית-המועצות, הפלת הביורוקרטיה הינה הכרחית
כדי לשמור את הקניין המדינתי. רק במובן זה אנו עומדים להגנת ברית-המועצות.
אין בינינו אחד המטיל ספק בעובדה שעל הפועלים
הסובייטים להגן על הקניין המדינתי, לא רק מפני הטפיליות של הביורוקרטיה, אלא גם
מפני הנטיות לקראת בעלות פרטית, למשל מצד האריסטוקרטיה של הקולחוזים. אבל, לאחר
הכל, מדיניות חוץ הינה ההמשכיות של המדיניות בבית. אם במדיניות פנים אנו קושרים אח
הגנת הכיבושים של מהפכת אוקטובר במאבק חסר פשרות נגד הביורוקרטיה, אזי עלינו לעשות
את אותו הדבר גם במדיניות החוץ. כמובן, ברונו ריצי, היוצא מהעובדה
שה"קולקטיביזם הביורוקרטי" ניצח לאורך כל הקו, מבטיח לנו שאף אחד אינו
מאיים על הקניין המדינתי, משום שהיטלר (ואולי גם צ'מברליין?) מעונינים כנראה לשמור
זאת, כמו סטלין. למרבה הצער, הבטחותיו של ברונו ריצי הינן שטותיות. במקרה של
ניצחון, יתחיל היטלר בדרישה להחזיר לקפיטליסטים הגרמניים את כל הקניין שהופקע מהם:
אז הוא יבטיח החזרה דומה של הקניין לאנגלים, לצרפתים ולבלגים כדי להגיע להסכם אתם
על חשבון ברית-המועצות. לבסוף, הוא יהפוך את גרמניה לקבלן של מפעלי המדינה החשובים
ביותר בברית-המועצות לטובת האינטרסים של מכונת המלחמה הגרמנית. כיום היטלר הוא בן-ברית
וחבר של סטלין; אבל אם היטלר, בעזרתו של סטלין, יצא מנצח בחזית המערבית, יפנה הוא
למחרת היום את תותחיו נגד ברית-המועצות. ולבסוף צ'מברליין, גם הוא בנסיבות דומות
היה מתנהג כמו היטלר.
הגנת ברית-המועצות ומלחמת
המעמדות
טעויות בשאלה של הגנת ברית-המועצות נובעות
לעיתים קרובות ביותר מהבנה לא נכונה של שיטות ה"הגנה". הגנת ברית-המועצות
אין פירושה התפייסות עם הביורוקרטית הקרמלין, קבלת הפוליטיקה שלה, או התפשרות עם
הפוליטיקה של בנות הברית שלה. בשאלה זו, כבכל האחרות, אנו עומדים באופן מלא על
הקרקע של מלחמת המעמדות הבינלאומית.
בכתב העת הצרפתי הזערורי, מה לעשות? (Que faire?), הוצהר לאחרונה שכשם שה"טרוצקיסטים" הינם תבוסתנים ביחס לצרפת
ולאנגליה, לכן הם גם תבוסתנים ביחס לברית-המועצות. במילים אחרות: אם רוצים אתם
להגן על ברית-המועצות עליכם להפסיק להיות תבוסתנים ביחס לבנות הברית
האימפריאליסטיים שלה. מה לעשות? חישב שה"דמוקרטיות" תהיינה בנות
הברית של ברית-המועצות. מה יאמרו המלומדים האלו כעת איננו יודעים. אבל זה כלל לא חשוב,
משום שעצם המתודה שלהם הינה רקובה. לוותר על תבוסתנות ביחס לאותו מחנה
אימפריאליסטי שאליו משתייכת ברית-המועצות כיום
או עלולה להשתייך מחר - משמעותו לדחוף את הפועלים של מחנה האויב
לצידה של ממשלתם; משמעותו לנטוש את תבוסתנות באופן כללי. נטישת תבוסתנות בתנאי
המלחמה האימפריאליסטית שקולה לדחיית המהפכה הסוציאליסטית - דחייה של מהפכה בשם
"הגנת ברית-המועצות" - תדון את ברית-המועצות לריקבון סופי ולכישלון.
"הגנת ברית-המועצות", כפי שהיא
מפורשת על-ידי הקומינטרן, כמו "המאבק נגד הפשיזם" של אתמול, מתבססת על
ויתור על פוליטיקה מעמדית עצמאית. הפרולטריון נהפך - מסיבות שונות ובנסיבות
משתנות, אבל תמיד ובאופן קבוע - לכוח עזר של מחנה בורגני אחד כנגד משנהו. בניגוד
גמור לזה, אחדים מחברינו אומרים: מכיוון שאיננו רוצים להיהפך לכלים של סטלין
ובני-בריתו, לכן אנו נוטשים את ההגנה על ברית-המועצות. אבל בכך הם רק מראים שהבנתם
את ה"הגנה" מקבילה במהותה להבנתם של האופורטוניסטים; הם אינם חושבים
במושגים של הפוליטיקה העצמאית של הפרולטריון. למעשה, אנו מגינים על ברית-המועצות
כפי שאנו מגינים על הארצות הקולוניאליות, כמו שאנו פותרים את כל בעיותינו, לא
על-ידי תמיכה בממשלות אימפריאליסטיות כנגד אחרות, אלא על-ידי המתודה של מלחמת
המעמדות הבינלאומית בקולוניות, כמו במרכזי המטרופולין.
אנחנו לא מפלגה הנמצאת בשלטון; אנו מפלגת האופוזיציה הבלתי-מתפשרת, לא רק בארצות הקפיטליסטיות
אלא גם בברית-המועצות. את משימתנו, שביניהן "הגנת ברית-המועצות", אנו
מגשימים לא באמצעות ממשלות בורגניות ואף לא באמצעות ממשלת
ברית-המועצות, אלא אך ורק על-ידי חינוך ההמונים באמצעות אגיטציה, באמצעות הסברה
לפועלים על מה צריכים הם להגן ומה עליהם להפיל. "הגנה" שכזו אינה יכולה
להניב תוצאות פלא מיידיות. אבל אפילו איננו מתיימרים להיות עושי פלאים. כפי
שהדברים עומדים, אנו מיעוט מהפכני. עבודתנו חייבת להיות מכוונת לכך שהפועלים שעליהם
יש לנו השפעה יעריכו נכונה מאורעות, לא ירשו לעצמם להיתפש בלתי-מוכנים, ולהכין את
האהדה הכללית של מעמדם לפתרון המהפכני של המשימות הניצבות מולנו.
עבורנו, ההגנה על ברית-המועצות משתלבת עם
הכנת המהפכה העולמית. מותרות רק אותן שיטות שאינן מתנגשות עם האינטרסים של המהפכה.
היחס בין הגנת ברית-המועצות למהפכה הסוציאליסטית העולמית הוא היחס בין משימה טקטית
למשימה אסטרטגית. טקטיקה כפופה למטרה אסטרטגית ובשום מקרה אינה יכולה להימצא
בסתירה לה.
בשעה שאני כותב שורות אלו, עדיין נשארת שאלת
השטחים הכבושים על-ידי הצבא האדום מעורפלת. הדיווחים סותרים האחד את השני, משום
ששני הצדדים משקרים במידה רבה. אבל היחסים הממשיים בשטה הם ללא ספק עדיין לא
יציבים. בלי ספק יהפכו מרבית השטחים הכבושים לחלק של ברית-המועצות. באיזו צורה?
הבה נעלה על דעתנו לרגע שבהתאם לברית עם
היטלר, תשאיר ממשלת מוסקבה את זכויות הקניין הפרטי באזורים הכבושים ללא שינוי
ותגביל עצמה ל"פיקוח", בהתאם לדגם הפשיסטי. לויתור שכזה יהיה אופי
עקרוני רב חשיבות, והוא עלול להיהפך לנקודת מוצא לפרק חדש בתולדות המשטר
הסובייטי; וכתוצאה מכך נקודת מוצא להערכה מחודשת מצידנו על אפיה של המדינה
הסובייטית.
אולם סביר יותר הוא שבשטחים המתוכננים להיהפך
חלק מברית-המועצות, תבצע ממשלת מוסקבה נישול של בעלי אדמות גדולים והלאמה של אמצעי
הייצור. אפשרות זו הינה הסבירה ביותר לא משום שהביורוקרטיה נשארת נאמנה לפרוגרמה
הסוציאליסטית אלא משום שהיא אינה רוצה וגם אינה יכולה להתחלק בשלטון ובפריבילגיות
הכרוכות בו עם המעמדות השליטים הישנים בשטחים הכבושים. כאן, אנלוגיה מתבקשת מעצמה.
בונפרטה הראשון עצר את המהפכה באמצעות דיקטטורה צבאית. אולם, כאשר פלשו צבאות צרפת
לפולין, נפולאון חתם על צו הקובע: "הצמיתות מבוטלת". צעד זה הוכתב לא
על-ידי הסימפתיה של נפולאון לפלאחים, ולא על-ידי עקרונות דמוקרטיים, אלא בגלל
העובדה שהדיקטטורה הבונפרטיסטית ביססה עצמה על יחסי הקניין הבורגניים, ולא
הפיאודליים. משום שהדיקטטורה הבונפרטיסטית של סטלין מבססת עצמה על הקניין המדינתי
ולא על הקניין הפרטי, פלישת הצבא האדום לפולין צריכה, מטבע הדברים, להסתיים בביטול
הקניין הפרטי הקפיטליסטי, וכך להביא אח המשטר של השטחים הכבושים לתאום עם משטר ברית-המועצות.
צעד זה, המהפכני באופיו - "נישול
המנשלים" - מושג במקרה זה באופן ביורוקרטי-צבאי. הקריאה לפעילות עצמאית של
ההמונים בשטחים החדשים - וללא קריאה כזו, אפילו מנוסחת בזהירות רבה, אי-אפשר לכונן
משטר חדש - תדוכא, ללא כל ספק, למחרת על-ידי צעדים משטרתיים אכזריים על מנת להבטיח
אח עליונות הביורוקרטיה על ההמונים המהפכניים המתעוררים. זהו צד אחד של העניין.
אבל ישנו גם השני. על מנת להשיג את האפשרות לכיבוש פולין באמצעות ברית צבאית עם
היטלר, הקרמלין, במשך תקופה ארוכה רימה וממשיך לרמות את ההמונים בברית-המועצות
ובעולם כולו, וכך הביא להתפרקות המלאה של שורות האינטרנציונל הקומוניסטי שלו.
עבורנו, הקריטריון הפוליטי העליון אינו שינוי של יחסי הייצור באזור זה או אחר, עד
כמה שהוא יכול להיות חשוב כשלעצמו, אלא השינוי בתודעה ובארגון של הפרולטריון
העולמי, העלאת יכולתו להגן על כיבושים קודמים ולבצע חדשים. מנקודת מוצא זו, היחידה
המכרעת, הפוליטיקה של מוסקבה, כשהיא נלקחת בשלמותה, שומרת לגמרי על אופייה
הריאקציוני ונשארת המכשול העיקרי בדרך למהפכה עולמית.
אולם הערכתנו הכללית את הקרמלין והקומינטרן
לא משנה את העובדה המיוחדת שהלאמת הקניין בשטחים הכבושים הינה, כשלעצמה,
צעד פרוגרסיבי. עלינו להכיר בכך בגלוי. אם וכשהיטלר, מחר, ישליך את צבאותיו כנגד
המזרח כדי להחזיר "חוק וסדר" בפולין המזרחית, הפועלים המתקדמים יגנו,
כנגד היטלר, על צורות קניין חדשות אלו שנוסדו על-ידי הביורוקרטיה הבונפרטיסטית
הסובייטית.
אין אנו
משנים את דרכנו!
הלאמת אמצעי הייצור הינה, כפי שכבר אמרנו,
צעד פרוגרסיבי. אבל הפרוגרסיביות שבו היא יחסית; משקלה הסגולי תלוי בסך-הכל של כל
הגורמים האחרים. לכן, עלינו בראש ובראשונה לקבוע שהרחבתו של השטח הנשלט על-ידי
האוטוקרטיה הביורוקרטית והטפיליות המוסווית על-ידי צעדים
"סוציאליסטיים", יכולה להגדיל את יוקרתו של הקרמלין, ולגרום לאשליות
בנוגע לאפשרות להחליף את המהפכה הפרולטרית בתחבולות ביורוקרטיות, וכן הלאה. צרה זו
הינה בעלת משקל רב יותר מאשר התוכן הפרוגרסיבי של הרפורמות הסטליניסטיות בפולין.
כדי שהקניין המולאם באזורים הכבושים, כמו בברית-המועצות, ייהפך לבסיס להתפתחות
פרוגרסיבית אמיתית, זאת אומרת סוציאליסטית, הכרחי להפיל את הביורוקרטיה של מוסקבה.
הפרוגרמה שלנו שומרת בעקבות זאת, על כל תוקפה. המאורעות לא תפשו אותנו
בלתי-מוכנים. צריך רק לפרש אותם נכונה. צריך להבין בבירור שסתירות חריפות מוכלות
באופייה של ברית-המועצות ובמעמד הבינלאומי שלה. אי-אפשר להשתחרר מסתירות אלו בעזרת
להטוטים טרמינולוגיים ("מדינת פועלים" - "לא מדינת פועלים").
עלינו לקחת את העובדות כפי שהן. עלינו לבנות את מדיניותינו בלקחנו כנקודת המוצא
שלנו אח היחסים האמיתיים, והסתירות האמיתיות.
אין אנו מפקידים בידי הקרמלין שום משימה היסטורית.
היינו ואנו נשארים נגד התפישות של שטחים חדשים על-ידי הקרמלין. אנו למען עצמאות
אוקראינה הסובייטית, ואם הביילו-רוסים עצמם רוצים - למען עצמאות ביילו-רוסיה
הסובייטית. באותו הזמן, בחלקים של פולין שנכבשו על-ידי הצבא האדום, על תומכי
האינטרנציונל הרביעי למלא את התפקיד המכריע ביותר בנישול בעלי האדמות
והקפיטליסטים, בחלוקת האדמה לפלאחים, ביצירת סובייטים וועדי פועלים וכו'. בזמן שהם
עושים כך, עליהם לשמור על עצמאותם הפוליטית, ללחום לסובייטים ולועדי הפועלים במהלך
הבחירות, למען העצמאות המוחלטת של אלה האחרונים מהביורוקרטיה, לנהל תעמולה מהפכנית
ברוח של אי-אמון לקרמלין ולסוכנויותיו המקומיות.
אבל הבה נניח שהיטלר מפנה את כלי נשקו מזרחה
ופולש לשטחים שנכבשו על-ידי הצבא האדום. בתנאים אלו, תומכים של האינטרנציונל
הרביעי, מבלי לשנות כהוא זה את יחסם לאוליגרכית הקרמלין, יקדמו כמשימה הדחופה
ביותר של השעה את ההתנגדות הצבאית נגד היטלר. הפועלים יאמרו: "איננו יכולים
להשאיר להיטלר את הפלתו של סטלין; זוהי משימתנו שלנו". במהלך המאבק הצבאי נגד היטלר, הפועלים המהפכניים
ישאפו להיכנס ליחסים החבריים ההדוקים ביותר האפשריים עם לוחמי השורה של הצבא האדום.
כשנשקם בידיהם והם מנחיתים מהלומות על היטלר, הבולשביקים-לניניסטים ינהלו באותו זמן
תעמולה מהפכנית נגד סטלין, בהכינם את הפלתו בשלב הבא ואולי אף הקרוב ביותר.
סוג זה של "הגנת ברית-המועצות"
יהיה כמובן שונה, כפי שהשמיים שונים מהאדמה, מההגנה הרשמית המנוהלת עתה תחת
הסיסמא: "למען המולדת! למען סטלין!" ההגנה שלנו על ברית-המועצות מתנהלת
תחת הסיסמא: "למען סוציאליזם! למען מהפכה עולמית! נגד סטלין!" על מנת
ששני סוגים אלו של "הגנת ברית המועצות" לא יתבלבלו בתודעה של ההמונים נחוץ
הוא לדעת בבירור ובדיוק כיצד לנסח סיסמאות המתאימות למצב הקונקרטי. אבל מעל לכל
הכרחי הוא לקבוע בבירור על מה אנו מגנים, איך אנו מגנים עליו, וכנגד
מי אנו מגנים עליו. סיסמאותינו תיצורנה בלבול בהמונים אך ורק אם לנו,
בעצמנו, לא תהיה תפישה ברורה של משימותינו.
אין לנו סיבות כלשהן כעת לשנות את עמדתנו
העקרונית ביחס לברית-המועצות.
המלחמה מאיצה את התהליכים הפוליטיים השונים.
היא יכולה להאיץ את תהליך השיקום המהפכני של ברית-המועצות אבל היא עלולה גם להאיץ
את תהליך התנוונותה הסופית. מסיבה זו הכרחי הוא שנעקוב בדקדקנות וללא דעה קדומה
אחר אותם שינויים שהמלחמה מכניסה לתוך החיים הפנימיים של ברית-המועצות על מנת
שנוכל לתת לעצמן דין-וחשבון עליהם בזמן. י
משימותינו בשטחים הכבושים נשארות ביסודן זהות
לאלו שבברית-המועצות עצמה; אולם ככל שהן מוצבות על-ידי המאורעות בצורה החריפה
ביותר, הן מאפשרות לנו להבהיר טוב יותר את המשימות הכלליות שלנו ביחס
לברית-המועצות.
עלינו לנסח את סיסמאותינו באופן כזה שהפועלים
יראו בבירור על מה אנו מגנים בברית-המועצות (קניין-מדינתי וכלכלה מתוכננת), וכנגד
מי אנו מנהלים מאבק חסר רחמים (הביורוקרטיה הטפילית והקומינטרן שלה). אסור לנו, אף
לרגע אחד, להתעלם מהעובדה ששאלת הפלתה של הביורוקרטיה הסובייטית הינה עבורנו כפופה
לשאלת השמירה על הקניין המדינתי באמצעי הייצור בברית-המועצות; ששאלת השמירה על קניין
המדינה באמצעי הייצור בברית-המועצות כפופה עבורנו לשאלת המהפכה הפרולטרית העולמית.
[1] נזכיר כאן שכמה מהחברים
הנוטים לראות בביורוקרטיה מעמד חדש, באותו זמן מתנגדים בעקשנות לגירוש הביורוקרטיה
מהסובייטים.
[2] ברונו
ריצי, הביורוקרטיזציה של העולם, פריס, 1939, 350 עמודים.
[3] נכון
למדי, בחלקו האחרון של סיפרו, המורכב מסתירות פנטסטיות, שולל ברונו ריצי באופן די
מודע ובהיר, את התיאוריה שלו עצמו בדבר "קולקטיביזם ביורוקרטי" המפורשת
בחלק הראשון של הספר ומצהיר שסטליניזם, פשיזם ונאציזם הינם פורמציות טפיליות בנות-חלוף,
עונשים היסטוריים על אימפוטנטיות הפרולטריון. במילים אחרות, לאחר שהעמיד את השקפות
האינטרנציונל הרביעי לביקורת החריפה ביותר, חוזר ברונו ריצי באופן בלתי צפוי להשקפות
אלו, אבל רק כדי לפתוח סדרה חדשה של החטאות עוורות. איננו רואים סיבה כלשהי לעקוב
אחרי צעדיו של כותב שאיבד בבירור את האיזון שלו. אנו מתעניינים באותן טענות
מטענותיו שבאמצעותן הוא מנסה להוכיח את השקפותיו שהביורוקרטיה היא מעמד.
חזרה לארכיון המרקסיסטי בעברית | back to the Marxist Internet Archive - Hebrew section |