כיצד ניצח סטלין את האופוזיציה?

ליאון טרוצקי

12 בנובמבר 1935

הקדמה

הראיון דלהלן נולד על יסוד שאלות שנשאל ליאון טרוצקי על ידי פרד צלר ((Fred Zeller. צלר היה מזכיר ארגון הנוער של המפלגה הסוציאליסטית במחוז סין שבצרפת. לאחר שצלר הוצא מארגון הנוער ומהמפלגה בגלל תעמולתו לתבוסתנות מהפכנית, הוא נבחר למזכיר ה"נוער הסוציאליסטי המהפכני" (Jeunesse Socialiste Révolutionnaire), הארגון שכולל את הנוער שהוצא ביחד עם צלר ועם הבולשביקים-לניניסטים מתוך המפלגה הסוציאליסטית ומארגון הנוער שלה. פרד צלר שאל השאלות דלקמן:

"כשאתה, חבר טרוצקי, האמנת שבמלחמתך בסטלין הצדק אתך, למה הסתלקת מכהונותיך כקומיסר העממי לענייני צבא וכראש-הצבא האדום? למה לא השתמשת, אתה, שהיית האדם הפופולרי ביותר אחר לנין, במנגנון החזק שהיה בידיך, בכדי להלחם בכנופיה הביורוקרטית ולמנוע בעדה לבצר את הדיקטטורה שלה?

האם ראה לנין לפני מותו את הסכנה הגדולה שנשקפה להישגיה של מהפכת אוקטובר על ידי ההתפתחות המחרידה של המנגנון הביורוקרטי, והאם הוא לא השתדל להציל את המצב?

מאידך גיסא, אילו לא היה מת לנין בדמי ימיו, האם היתה דעתו סובלת שהאינטרנציונל השלישי ייעשה לסוכנות של חבר הלאומים? האם היה הוא מסכים לסטלין? האם היה מרשה, שהאינטרנציונל שלו ייעשה לכלי שרת בידי האימפריאליזם העולמי, וידרוש, כמו שהיה הדבר למשל בסכסוך האיטלקי-החבשי, עונשים כלכליים וצבאיים במקום חרם שיטתי בקנה מידה בין-לאומי מצד הארגונים הפוליטיים והמקצועיים של מעמד הפועלים? אילו היה לנין עדיין חי בשנת 1935 האם היה מצהיר בפני בא-כוחו של האימפריאליזם הצרפתי אותה ההצהרה שהצהיר סטלין?

האם היה לנין סובל את המצב, שהמנהיגים של המפלגה הקומוניסטית בכל העולם לא יהיו אלא פקידים העובדים רק על מנת לקבל את משכורתם מהעסק הגדול, מבלי שום עצמיות, פקידים הממלאים את יום העבודה של שמונה שעות שלהם, כסוכנים המצייתים לקול בעליהם ומטיפים לכריתת ברית אחים עם השרים של הקפיטאל האדיר? האם היה לנין מרשה שייצרו בצרפת "חזית עממית" יחד עם המנהיגים הרדיקלים המתועבים ומוגי הלב, שהבאישו ריחם לאחר כמה וכמה ניסיונות שזכורים לרעה - וליצור שוב להם על ידי כך בסיס המוני? האם היה לנין נותן שילשינו כעל הרפתקנים, פרובוקטורים וסוכני המשטרה על אותם הלוחמים, שברצונם להוליך את הפועלים בדרך האמיתית למהפכה?"

השאלות, שהחבר צלר שואל במכתבו, יש להן לא רק חשיבות היסטורית אלא גם אקטואלית. בספרות הפוליטית ובשיחות פרטיות נתקלים בהן לעתים קרובות בצורות השונות ביותר, ולרוב בצורה אישית: "כיצד ולמה נשמט השלטון מידך?", "כיצד בא המנגנון לידי סטלין?", "במה כוחו של סטלין?".

שאלת החוקים הפנימיים של המהפכה והקונטר-מהפיכה נשאלת באופן אישי לגמרי, כאילו על משחק השח או על התחרות ספורט הדברים אמורים, ולא על סכסוכים עמוקים ותזוזות מאופי חברתי. המרקסיסטים-כביכול הרבים אינם שונים בנוגע לזה אפילו כמלוא נימה מהדמוקרטים הוולגאריים, שמשתמשים באבני הבוחן של פרוזדורי הפרלמנטים לנוכח תנועות העמים הגדולות.

כל אחד שבקי קצת בהיסטוריה יודע, שכל מהפיכה גררה קונטר-מהפיכה, שאם גם בשטח הכלכלי מעולם לא החזירה לגמרי את החברה לנקודת מוצאה, הרי על כל פנים הוציאה מידי העם חלק גדול, לפעמים את החלק הארי בשטח הישגיו הפוליטיים. בדרך כלל נעשתה לטרף הגל הריאקציוני הראשון אותה השכבה של המהפכנים, שבתקופה הראשונה, המתקיפה, ה"הרואית" של המהפכה עמדה בראש ההמונים. הסתכלות זו, ההיסטורית הכללית בלבד, עלולה כבר להביאנו לידי הדעה, שאין הדבר תלוי סתם בזריזות, ערמה ויכולת של שנים או יותר אנשים, אלא שיישנן כאן סיבות יותר עמוקות.

המרקסיסטים, בניגוד לפטליסטים השטחיים (מסוגם של ליאון בלום, פול פור ודומיהם), אינם שוללים תפקיד האישיות, יוזמתה ואומץ-לבה במלחמה הסוציאלית. ברם בניגוד לאידיאליסטים יודעים המרקסיסטים שסוף כל סוף ההכרה כפופה להוויה. התפקיד של המנהיגות גדול הוא עד לאין שיעור במהפכה. בלי מנהיגות טובה אי אפשר לו לפרולטריון לנצח. ברם המנהיגות היותר טובה אי אפשר לה לעשות מהפכה כשחסרים לכך התנאים האובייקטיביים. אחת הסגולות החשובות ביותר של המנהיגות הפרולטרית היא הכשרון להכיר מתי אפשרית ההתקפה ומתי הכרחית הנסיגה. כשרון זה היה עיקר כוחו של לנין.[1]

הצלחתה או כישלונה של האופוזיציה השמאלית במלחמתה נגד הביורוקרטיה תלויים היו, כמובן, במידה גדולה בכשרונות המנהיגות של שני הצדדים הנלחמים. ברם, לפני שמדברים על התכונות הללו, מן ההכרח להכיר הכרה מעולה את טיב המחנות הללו עצמם; משום שהמנהיג הכי מוכשר של המחנה האחד, אפשר שיהיה הלא-יוצלח ביותר במחנה השני, ולהפך. השאלה השגורה כל כך (והתמימה כל כך): "למה לא השתמש טרוצקי בעוד מועד במנגנון הצבאי נגד סטלין?", מעידה כמאה עדים על אי הרצון או על אי היכולת לרדת לעומקן של הסיבות ההיסטוריות של ניצחון הביורוקרטיה הסובייטית על החלוץ המהפכני של הפרולטריון. על הסיבות הללו כתבתי בשורה שלמה של מאמרים, החל מהאוטוביוגרפיה שלי. בכמה שורות אנסה להוציא מהם המסקנות החשובות ביותר.

לא הביורוקרטיה הנוכחית היא שהביאה את הניצחון של מהפכת אוקטובר, אלא המוני הפועלים והאיכרים תחת מנהיגותה של המפלגה הבולשביקית. הביורוקרטיה עלתה ושגשגה רק לאחר הניצחון המוחלט, בהכניסה לתוך שורותיה לא רק פועלים מהפכניים אלא גם באי-כוחם של מעמדות אחרים (פקידים צארים לשעבר, קצינים, אינטלקטואלים בורגניים וכו'). כשאנו מעבירים לפני עינינו את הגדולים בשנים בביורוקרטיה הנוכחית, הרי אנו רואים שרובם ככולם היו בזמן מהפיכת אוקטובר במחנה הבורגנות (לדוגמא ניקח כמה מהצירים הסובייטיים מהבאים בידינו: פוטמקין, מייסקי, טרויאנובסקי, סוריץ, חינטשוק וכו'). אלו מהביורוקרטים הנוכחים, שהיו בימות אוקטובר במחנה הבולשביקים, ברובם לא תפשו מקום חשוב איזה שהוא, לא בהכנת המהפכה, לא בהוצאתה לפועל ולא בימים שמיד לאחר כך. והוא הדין בראש וראשונה גם בסטלין. מה שנוגע לביורוקרטים הצעירים, הרי נבררו וחונכו על ידי הביורוקרטים הזקנים - ברוב המקרים הם בניהם של אלו. ול"מנהיגה" של שכבה חדשה זו, השכבה שלאחרי המהפכה, נעשה סטלין.

תולדות תנועת הארגונים המקצועיים של כל הארצות הן לא רק תולדות השביתות ותנועות ההמונים, אלא גם תולדות התהוותה של הביורוקרטיה המקצועית. ידוע למדי לאיזה כוח שמרני כביר אפשר היה לה לביורוקרטיה זו להגיע, ובאיזה אינסטינקט "בריא", שלא יחטיא, היא בוררת לה את המנהיגים ה"גאוניים" שלה ומחנכת אותם באופן הולם לה: את הגומפרסים, גרינים, ליגינים, לייפארטים, ז'ואואים, סיטרינים, וכו'. אם היה עד עכשיו בכוחו של ז'ואו (Jouhaux) להגן על עמדתו בהצלחה מרובה נגד ההתקפות משמאל, הרי זה לא משום שהוא בעל תכסיסים מובהק (אף-על-פי שהוא, בלי ספק, עולה על חבריו הביורוקרטים בשיטה זה: לא בכדי הוא תופש מקום בראש ביניהם), אלא משום שכל מנגנון שלו נלחם מלחמה קשה על קיומו בכל יום ובכל שעה, בורר באופן קולקטיבי את שיטות המלחמה הטובות ביותר, חושב בשביל ז'ואו ומוביל אותו לקבלת ההחלטות הרצויות. אבל כל זה אינו אומר שניצחונו יעמוד לעד. בשינוי המצב לפתע - בכיוון למהפכה או לפשיזם - יאבד למנגנון הביורוקרטיה את הביטחונו העצמי, תמרוניו הערמומיים יהיו לאין אונים, וגם ז'ואו עצמו לא יעשה שוב רושם נהדר, אלא להפך, עלוב עד מאוד. נזכיר נא שמנהיגי האיגודים המקצועיים האדירים והשחצנים בגרמניה נתגלו כאפסים עלובים בשנת 1918, כשפרצה המהפכה נגד רצונם, והן בשנת 1932, כשהיטלר התחיל בהתקפה.

מדוגמאות אלו אנו לומדים את מקורות הכוח והחולשה של הביורוקרטיה. היא נולדה על ברכי תנועת ההמונים בתקופתה הראשונה, ההרואית. ברם, משהתנשאה הביורוקרטיה על גבי ההמונים, ופתרה את ה"שאלה הסוציאלית" שלה גופה (הבטיחה לה את קיומה, השפעתה, כבודה, וכו'), כל מגמותיה ומחשבותיה הן כיצד לרסן יותר ויותר את ההמונים. למה להסתכן? לה יש מה להפסיד. לפסגת השפעתה ואמידותה מגיעה הביורוקרטיה הרפורמיסטית בתקופה של השגשוג הקפיטליסטי והפסיביות היחסית של ההמונים העמלים. ברגע שפסיביות זו נהרסת מצד ימין או מצד שמאל, עובר גם זמנה של הביורוקרטיה ובטלה גדולתה ותפארתה. הפיקחות והערמומיות נהפכות לטיפשות ולאפסיות כוח. טיב ה"מנהיגים" כטיב המעמד (או השכבה) שהם נוהגים, וכמצב האובייקטיבי שחל במעמד זה (או שכבה זו).

הביורוקרטיה הסובייטית היא אדירה בהרבה מהביורוקרטיה הרפורמיסטית של כל הארצות הקפיטליסטיות ביחד, שהרי בידה השלטון הממשלתי וכל היתרונות והזכויות התלויים בו. אומנם כן, הביורוקרטיה הסובייטית נולדה על הקרקע של המהפכה הפרולטרית שניצחה. ברם, תהא זו תמימות גדולה לקשור מטעם זה בלבד כתרים לראשה של הביורוקרטיה. בארץ עניה – וברה"מ היא גם כיום עדיין ארץ ענייה מאד, ארץ שבה רק למיעוט קטן של האוכלוסייה יש חדר שלו, מזון ומלבושים מספיקים – בארץ כזו שואפים מיליונים של ביורוקרטים גדולים וקטנים, בראש ובראשונה, להבטיח את האושר לעצמם. מכאן האגואיזם והשמרנות עד בלי גבול של הביורוקרטיה, מכאן פחדם מפני התמרמרות של המונים. מכאן שנאתם לביקורת, כעסם הגדול לכל מחשבה חופשית וחניקתה, מכאן התחנפותם וסגידתם הדתית ל"מנהיג", שמגשים את שליטתם הבלתי מוגבלת וזכויותיהם המיוחדות וחוסה עליהם. כל זה ביחד הוא תוכנה של המלחמה ב"טרוצקיזם".

אי אפשר להכחיש את העובדה ואין לסתרה, שככל שהרבו תבוסותיו של מעמד הפועלים העולמי, כן הלכה והתעצמה הביורוקרטיה הסובייטית. המפלות של התנועות המהפכניות באירופה ובאסיה הוציאו מלבם של הפועלים הסובייטים יותר ויותר את האמונה בבן בריתם הבינלאומי. בפנים הארץ שרר כל הזמן מחסור גדול. באי כוחו של מעמד הפועלים היותר אמיצים, והמוכנים ביותר להקרבה עצמית, או שנספו במלחמת האזרחים, או שעלו כמה דרגות מעלה והתבוללו ברובם בביורוקרטיה, באבוד רוחם המהפכני להם. ההמונים הרחבים ירדו למצב של פסיביות בעייפם ממאמציהם הגדולים במשך שנות המהפכה, באבדם הפרספקטיבה, בהתמרמרותם על שורה שלימה של אכזבות. ריאקציה שכזו אפשר היה, כאמור, לראות לאחר כל מהפיכה. היתרון ההיסטורי הגדול עד לאין שיעור של מהפכת אוקטובר כמהפכה פרולטרית הוא בזה, שמהעייפות ומהאכזבות של ההמונים לא נהנה מעמד היריב, בצורת הבורגנות והאצילים, אלא השכבה העליונה של מעמד הפועלים גופה ומעמדות הביניים התלויים בה שנכנסו לתוך הביורוקרטיה הסובייטית.

המהפכנים הפרולטריים האמיתיים שבברה"מ שאבו את כוחם לא מתוך המנגנון, אלא מפעילותם של ההמונים המהפכניים. בייחוד הצבא האדום לא נוצר מ"אנשי המנגנון" (בשנות המשבר היה עדיין המנגנון חלש מאד) אלא מפלוגות פועלים אמיצי לב, שבהנהגתם של הבולשביקים אספו סביבם את האיכרים הצעירים וניהלו אותם למלחמה. ירידת התנועה המהפכנית, העייפות, המפלות באירופה ובאסיה, האכזבה בהמוני הפועלים, כל אלו מן ההכרח שהחלישו במיישרים את העמדות של האינטרנציונליסטיים המהפכניים, ולהפך, חיזקו את הביורוקרטיה הלאומית-שמרנית. פרק חדש במהפכה מתחיל. המנהיגים מהתקופה הקודמת עוברים לאופוזיציה. לעומת זה עולים על הבמה בתרועת ניצחון, כביורוקרטיה, מדינאי המנגנון השמרני, שתפשו בזמן המהפכה מקום ממדרגה שנייה.

מה שנוגע למנגנון הצבאי, הרי הוא היה חלק של המנגנון הביורוקרטי הכללי, ולא היה שונה בתכונותיו ממנו. יספיק אם נאמר שהצבא האדום ספג לתוכו בשנות מלחמת האזרחים עשרות אלפי קצינים צארים לשעבר. ב-13 במארס 1919, אמר לנין באסיפה בפטרוגרד: "כשלפני זמן מה החבר טרוצקי הודיע לי שמספר הקצינים בצבא שלנו מגיע לכמה עשרות אלפים, נתברר לי היטב מהו פירושו של ניצול אויבנו: כיצד לבנות מאלו את הקומוניזם, שהיו שונאיו קודם לכך, לבנות את הקומוניזם מהלבנים שהקפיטליסטים ערמו נגדינו! לבנים אחרות לא נתנו לנו!".[2] פלוגות הקצינים והפקידים הללו עשו את עבודתם בשנים הראשונות במיישרים תחת לחצם של הפועלים המתקדמים. באש המלחמה הקשה אי-אפשר היה כלל וכלל לדבר על עמדה מיוחדת לקצינים: מלה זו נעלמה לגמרי מן המילון. ברם, לאחר הניצחונות והמעבר לשלום, שאף דווקא מנגנון הצבא לכך, להיעשות לחלק בעל ההשפעה הגדולה ביותר של העם, ובעל הזכויות המיוחדות ביותר. ורק יכול היה להישען על הקצינים לשם תפישת השלטון, מי שמוכן היה למלא את דרישות כת הקצינים; כלומר להבטיח להם את משרתם, להנהיג דרגות, אותות כבוד - בקיצור לעשות מיד את כל מה שהביורוקרטיה הסטליניסטית עשתה בהדרגה במשך 10-12 השנים האחרונות. אין שום ספק שמרד צבאי נגד הפרקציה זינובייב-קמנייב-סטלין היה אז מצליח על נקלה, וגם בלי שפיכה דמים; ברם אותה הביורוקרטיזציה ואותו הבונפרטיזם שהאופוזיציה השמאלית הכריזה עליהם מלחמה, היו באים כתוצאה מזה בקצב יותר מהיר.

משימתם של הבולשביקים-לניניסטים, לפי עצם מהותה, לא היתה להישען על הביורוקרטיה של הצבא נגד הביורוקרטיה של המפלגה, אלא להישען על החלוץ הפרולטרי ובאמצעותו על המוני העם, על מנת לרסן את הביורוקרטיה בכללה, לטהרה מאלמנטים זרים, להבטיח השגחה מעולה של העובדים עליה, ולהסיע את הפוליטיקה שלה על פסי האינטרנציונליזם המהפכני. אבל מכיוון שלאחר שנות מלחמת האזרחים, הרעב והמגיפות, מעיין הנובע של כוח ההמונים המהפכני האדיר יבש, ולעומת זאת הביורוקרטיה גדלה וחוצפתה עלתה עד לאין גבול, יד המהפכנים הפרולטרים היתה על התחתונה. אמנם מסביב לדגל הבולשביקים-לניניסטים התאספו עשרות אלפים מהלוחמים המהפכניים הטובים ביותר, ביניהם גם חיילים. הפועלים המתקדמים התייחסו באהדה לאופוזיציה. ברם אהדה זו נשארה פסיבית: להמונים לא היתה כבר האמונה שבמאבק אפשר יהא לשנות את המצב במידה ניכרת. לעומת זה טענה הביורוקרטיה: "האופוזיציה רוצה במהפכה עולמית וזוממת להכניסנו בסבך מלחמה מהפכנית. די לנו בצרותינו ובתזוזותינו אנו. רכשנו לנו את הרשות לנוח. הרי איננו זקוקים יתר ל"מהפכות פרמננטיות". ניצור-נא בביתנו אנו את החברה הסוציאליסטית. פועלים ואיכרים, ביטחו בנו, מנהיגיכם!". תעמולה לאומית-שמרנית זו נגד האינטרנציונליסטים - שהיתה מלווה, דרך אגב, בהשמצה ברוטלית, לעיתים ריאקציונית גמורה - ליכדה את הביורוקרטיה, הן את זו של הצבא והן את זו של המדינה, ובלי שום ספק מצאה גם אוזניים קשובות בהמוני הפועלים והאיכרים העייפים והנחשלים. וכך בודד החלוץ הבולשביקי ונותץ לרסיסים. וזהו כל הסוד של ניצחונה של הביורוקרטיה התרמידוריאנית.

הפטפוט על איזו שהן תכונות ארגוניות או תכסיסיות יוצאות מן הכלל של סטלין - אינו אלא מיתוס, שנוצר בכוונה תחילה על ידי הביורוקרטיה של ברה"מ ושל הקומינטרן ושנאחזו בו האינטלקטואלים הבורגניים השמאליים, שעל אף האינדיבידואליזם שלהם, ברצון רב הם כורעים ברך ומשתחווים לפני ההצלחה. האדונים הללו לא הכירו את לנין ולא הודו בו כשהוא, נרדף מהאספסוף הבינלאומי, הכין את המהפכה. לעומת זה "הודו" בסטלין, כשדבר זה מכניס רק תענוגים, ולעיתים גם יתרונות חומריים.

היוזם במלחמה נגד האופוזיציה השמאלית היה בעצם זינובייב ולא סטלין. סטלין היסס תחילה והמתין. טעות יהא לחשוב שסטלין כיוון מראש את צעדיו לפי תכנית אסטרטגית. הוא גישש. בלי ספק לא היתה לרוחו האפוטרופסות המהפכנית המרקסיסטית, ולחצה עליו. הוא באמת חיפש פוליטיקה יותר פשוטה, יותר לאומית, יותר "בטוחה". ההצלחה שבאה לו בהיסח הדעת היתה הפתעה גמורה בשבילו. זו היתה ההצלחה של השכבה המושלת החדשה, של האריסטוקרטיה המהפכנית, שרצתה להשתחרר מפיקוח ההמונים ושזקוקה היתה לבורר חזק ומהימן בענייניה הפנימיים. סטלין, היצור הזה ממדרגה השנייה, נתגלה כמנהיג הבלתי מעורער של הביורוקרטיה התרמידוריאנית, כראש המדברים שלה – לא יותר.[3]

הסופר האיטלקי הפשיסטי או הפשיסטי למחצה, מאלאפארטה, הוציא חוברת הטכניקה של הפיכת המדינה, שבה הוא מביע את הדעה ש"הטקטיקה ומהפכנית של טרוצקי", בניגוד לאסטרטגיה של לנין, אפשר לה לערוב את הניצחון בכל ארץ שתהא ובכל הנסיבות שיהיו. קשה לדמיין תיאוריה טיפשית מזו! אבל, הפיקחים הללו שלאחר מעשה מאשימים אותנו שהשלטון הוצא מידינו בגלל פקפקנותנו, מקבלים בעצם דעתו של מאלאפארטה: מאמינים הם באיזו "סודות" טכניות מיוחדות, שבעזרתם אפשר לרכוש את השלטון המהפכני או לשמור עליו, מבלי להתחשב עם התוצאות של הגורמים האובייקטיביים הגדולים: ניצחון או מפלה של המהפכות במערב ובמזרח, עליה או ירידה של תנועת ההמונים בפנים הארץ, וכו'. השלטון אינו שלל שנופל בחלקו של "הזריז יותר". השלטון זהו היחס שבין אנשים, ובראש ובראשונה היחס שבין המעמדות. מנהיגות נכונה, ערכה גדול, כאמור, להצלחה. ברם בשום אופן לא יוצא מזה, שהמנהיגות אפשר לה לערוב לניצחון בכל הנסיבות. סוף כל סוף מכריעה מלחמת המעמדות והתנודות הפנימיות שחלות בתוך ההמונים הנלחמים.

אי אפשר להשיב בדיוק מתמטי על השאלה, מה היו פני המלחמה אילו היה לנין חי. שלנין שנא שנאת מוות את הביורוקרטיה השמרנית ואוהבת הבצע ואת הפוליטיקה של סטלין, שקשר את עמדתו יותר ויותר בה, זה יוצא ברור משורה שלימה של מכתבים, מאמרים והצעות שכתב לנין בתקופה האחרונה של חייו, ובייחוד מתוך "צוואתו", שבה יעץ להרחיק את סטלין ממשרת המזכיר הכללי, ולבסוף ממכתבו האחרון, שבו הוא ניתק את "כל קשריו האישיים והחברותיים" עם סטלין. בתקופה שבין שתי התקפות מחלה, הציע לי לנין ליצור ביחד אתו פרקציה לשם מלחמה בביורוקרטיה ובמפקדה שלה, הלשכה המארגנת של הועד המרכזי, שבו היתה ההנהלה בידי סטלין. לקונגרס ה-XII של המפלגה הכין לנין, לפי ביטוי שהוא בעצמו בחר בו, "פצצה" נגד סטלין. על כל זה כתוב - על יסוד מסמכים מדויקים ושאין לערער עליהם - באוטוביוגראפיה שלי ובעבודה מיוחדת צוואת לנין. פעולותיו המכינות של לנין מוכיחות, שהוא העריך את המלחמה הבאה כקשה; כמובן לא משום שהוא פחד מפני סטלין עצמו כיריב (צחוק הוא לדבר על זה) אלא משום שהוא ראה יפה את מקלעת הצרכים החיוניים של השכבה האדירה של הביורוקרטיה המושלת מאחורי סטלין. עוד בחייו של לנין שם סטלין מוקשים לרגליו, בהפיצו, בזהירות, על ידי סוכניו את השמועה, שלנין הוא בעל מום רוחני, שהוא אינו יודע בין ימינו לשמאלו, וכו' - בקיצור, הוא הפיץ ברבים את אותה האגדה, שנעשתה כעת לנוסחה הבלתי רשמית של הקומינטרן לשם הסברת השנאה העמוקה בין לנין וסטלין בשנה וחצי האחרונה של חיי לנין. לאמיתו של הדבר כל המאמרים והמכתבים שלנין הכתיב ממיטת החולה שלו הם פרי מחשבתו היותר בשלה. החריפות של "בעל המום" הזה היתה מספיקה וודאי לתריסר סטלינים.

אפשר בוודאות גמורה לומר, שאילו היה לנין מאריך ימים, היתה הביורוקרטיה הכול-יכולה מגיחה, לפחות בשנים הראשונות, בקצב איטי; ברם כבר בשנת 1926 אמרה אישתו של לנין קרופסקאיה בחוג האופוזיציה השמאלית: "אילו היה איליטש חי, וודאי היה כבר יושב בכלא". החששות של לנין מפני הסכנות הצפויות, שהוא, מתוך פחד, ראה אותם הולכים וקרובים, היו אז עדיין חרותים היטב בזיכרונה, ולא השלתה עצמה בכוחו האישי הגדול של לנין, משום שהיא הבינה, לפי דבריה עצמה, שאף הקברניט הכי טוב תלוי ברוחות הנושבות ובמהלך הזרמים.

האם זה אומר שניצחון סטלין היה דבר בלתי נמנעו? האם זה אומר שלא היו סיכויים למאבק האופוזיציה השמאלית (בולשביקים-לניניסטים)? להעמיד את השאלה באופן זה, הרי זה להעמידה באופן מופשט, סכימתי, פטליסטי. מהלך מאבקם של הבולשביקים-לניניסטים בברה"מ הראה שהם לא יכלו וגם לא יוכלו לנצח ניצחון גמור, כלומר לתפוש את הגה השלטון ולבער מגיפה זו, מגפת הביורוקרטיה, תכלית ביעור בלי סיוע מצד המהפכה העולמית. ברם אין זה אומר כלל וכלל שלמאבקם לא היתה שום תועלת: בלי ביקורתה העזה של האופוזיציה היתה הדרך של סטלין-בוכארין בכיוון לקולאק מובילה ישר לתחיית הקפיטליזם. תחת הצלפת שוטה של האופוזיציה נאלצה הביורוקרטיה להנהיג תיקונים חדשים מתוך הפרוגרמה שלנו. להציל את השלטון הסובייטי מתהליך ההשחתה והשלטון האישי המתועב לא היה ביכולתם של הלניניסטים. ברם הצילוהו מהרס גמור, בסוגרם את הדרך להחזרת הקפיטליזם. הרפורמות הפרוגרסיביות של הביורוקרטיה היו תוצאות לווי של מלחמתה המהפכנית של האופוזיציה. זה בשבילנו מעט מזעיר. ברם זה משהו.

בשטח תנועת הפועלים הבינלאומית, שהביורוקרטיה הסובייטית קשורה בה רק בעקיפין, היה המצב גרוע מזה שבברה"מ. בעזרת הקומינטרן נעשה הסטליניזם למעצור הגרוע ביותר למהפכה העולמית. לא תתכן היטלר בלי סטלין. כיום מכין הסטליניזם בצרפת על ידי הפוליטיקה של סירוס הפרולטריון, פוליטיקה המכונה "חזית עממית", מפלה חדשה לפרולטריון.

אבל גם כאן לא היתה מלחמתה של האופוזיציה השמאלית בכדי. בעולם גדלים ומתרבים הקאדרים של המהפכנים הפרולטריים, של הבולשביקים האמיתיים, שלא נספחו לביורוקרטיה הסובייטית בכדי להפיק תועלת מסמכותה ומקופתה, אלא נתווספו לתוכניתו של לנין ולדגלה של מהפכת אוקטובר. תחת רדיפתם הקשה של הכוחות המאוחדים של האימפריאליזם, הרפורמיזם והסטליניזם, רדיפה שלא נשמעה כמוה בדברי ימינו, הולכים וגדלים והולכים ומתחזקים הבולשביקים-לניניסטים ורוכשים להם יותר ויותר את האימון של הפועלים המתקדמים. סימן יפה לשינוי שחל במחנה הפרולטריון ההתפתחות הנהדרת של הנוער הסוציאליסטי הפריסאי.

המהפכה העולמית תעשה את דרכה תחת דגל של האינטרנציונל הרביעי. סימני הברכה הראשונים שלה לא ישאירו מבניין הביורוקרטיה הסטליניסטית, משקריה, מהשמצותיה ומכבודה הבדוי אבן אחת על חברתה. הן הרפובליקה הסובייטית והן החלוץ הפרולטרי העולמי ישתחררו לחלוטין מהספחת הביורוקרטית. ההרס ההיסטורי של הסטליניזם הוא חוק בלתי נמנע, והוא יבוא על עונשו הראוי לו על פשעיו העצומים כלפי מעמד הפועלים העולמי. אין אנו להוטים אחר נקמה אחרת, ולנקמה אחרת איננו מצפים.

הערות