לב טרוצקי:

בזכות אוקטובר האדום

נאום שנישא בקופנהגן בנובמבר 1932

הפעם הראשונה שבה הייתי בקופנהגן היתה לרגל כנס האינטרנציונל הסוציאליסטי[1], וחזרתי כשאני נושא עמי זכרונות נעימים מאד מעירכם. אך מאז חלפו יותר משנות דור. מאז, כבר התחלפו המים במיצר אורה [Ore-Sund] ובפיורדים כמה וכמה פעמים. ולא רק המים לבדם. המלחמה ניפצה לרסיסים את חוט השדרה של יבשת אירופה העתיקה. נהרותיה וימיה נשטפו נחילי דם. האנושות, ובפרט אנשי אירופה, עמדו במבחנים קשים, ונהיו עגמומיים ואף אכזריים יותר משהיו בעבר. כל סוג של סכסוך החריף. העולם נכנס לתקופה של תמורות גדולות. ביטוייה הקיצוניים הם מלחמה ומהפכה.

בטרם אעבור לנושא הרצאתי, המהפכה, סבורני שמחובתי להביע את רגשי תודתי למארגני המפגש הזה, ארגון הסטודנטים הסוציאל-דמוקרטים. אני עושה זאת כיריב פוליטי. נכון אמנם שהרצאתי תישא אופי הסטורי-מדעי, ולא פוליטי. ברצוני להדגיש זאת כבר מלכתחילה. אך לא ניתן לדבר על מהפכה, שמתוכה צמחה הרפובליקה הסובייטית, בלא לנקוט עמדה פוליטית. כמרצה, אני נושא כעת דגל, ממש כפי שעשיתי שעה שהשתתפתי במאורעות המהפכה.

עד לפרוץ המלחמה, היתה המפלגה הבולשביקית חלק מהאינטרנציונל הסוציאל-דמוקרטי. ב4- באוגוסט 1914, שמה הצבעתה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית בעד תקציבי המלחמה קץ לזיקה זו אחת ולתמיד, ובישרה תקופה של מאבק רצוף ובלתי-מתפשר של הבולשביזם בסוציאל-דמוקרטיה. האם פירושו של דבר שמארגני האסיפה הנכבדה הזו שגו בהזמינם אותי להרצות בפניכם? תוכלו לגבש את דעתכם באשר לכך רק בתום הרצאתי. על מנת להצדיק את הענותי להזמנה הנדיבה להציג דו"ח על המהפכה הרוסית, הרשו לי לציין את העובדה, שבמהלך 35 שנות חיי הפוליטיים, היתה שאלת המהפכה הרוסית הציר המרכזי של מחשבותי ופעולותיי, הן להלכה והן למעשה. ארבע שנות שהותי בטורקיה הוקדשו בראש ובראשונה לפיתוח הסטורי של השאלות הכרוכות במהפכה הרוסית. אפשר שעובדה זו מקנה לי זכות מסוימת לקוות כי אמנם אצליח, ולו רק באופן חלקי, לעזור לא רק לידידיי ואוהדיי, אלא גם ליריביי, להבין טוב יותר הבטים רבים של המהפכה, אשר טרם לכן לא היו מודעים להם. מכל מקום, מטרת הרצאתי היא לסייע לכם להבין. איני מתכוון לנהל תעמולה בזכות המהפכה, ואף לא לקרוא לכם להצטרף אליה. בכוונתי רק להסבירה.

ברצוני לפתוח בהצגת כמה עקרונות יסוד סוציולוגיים, המוכרים ללא ספק לכולכם, אך אשר שומה עלינו לרענן את זכרוננו ולהעלותם בשנית בבואנו לדון בתופעה כה סבוכה כתופעת המהפכה.

המטריאליזם ההסטורי

החברה האנושית היא צורה של שיתוף פעולה שהתפתחה במהלך ההסטוריה לצורך מאבק הקיום ועתיד הדורות הבאים. טבעה של כל חברה נקבע על פי אופי פעילותה הכלכלית. אופי הכלכלה מוכתב על ידי אמצעי העבודה היצרנית שלה.

לכל תקופה דגולה בהתפתחותם של כוחות הייצור, תואם משטר חברתי מוגדר. עד כה, הבטיח כל משטר חברתי יתרונות עצומים למעמד השליט.

ברור אפוא כי משטרים חברתיים אינם נצחיים. הם עולים מתוך ההסטוריה, ולאחר מכן הופכים לשלשלאות המכבידות על המשך הקדמה. "כל אשר לא התקיים לנצח רשאים אנו להשמידו".

אך אף מעמד שליט מעולם לא פינה את מקומו מרצונו החופשי ובדרכי שלום. בשאלות של חיים ומוות, טיעונים המבוססים על התבונה מעולם לא תפסו את מקומם של טיעוני הכוח. אולי עצוב הדבר, אך כך הוא. לא אנו בראנו את העולם הזה. אין לנו כל ברירה אלא לקבלו כמות שהוא.

משמעות המהפכה

מהפכה משמעה שינוי בסדר החברתי. העברת הסמכויות מידיו של מעמד שמיצה את עצמו לידי מעמד אחר, שנתון בעלייה. התקוממות היא הרגע החד והקריטי ביותר במאבק הכוחות בין שני מעמדות. ההתקוממות עשויה להוביל לנצחון אמיתי של המהפכה ולכינונו של סדר חדש רק כאשר היא מבוססת על מעמד פרוגרסיבי, המסוגל לגייס סביבו את הרוב הגדול של העם.

להבדיל מתהליכי הטבע, מהפכה היא יציר כפיהם של בני-אדם. אך גם במהלכה של מהפכה, מתנהגים בני האדם בכפוף להשפעתם של תנאים חברתיים שלא בחרו בהם מרצונם החופשי, אלא קיבלום בירושה מהדורות הקודמים – תנאים המצביעים להם ביד מצווה על כיוון הדרך שעליהם לפסוע בה. מסיבה זו, ומסיבה זו בלבד, מתנהלת כל מהפכה בהתאם לחוקים מסוימים.

אך התודעה האנושית אינה רק משקפת את תנאיה האוביקטיביים באורח סביל. היא מורגלת להגיב להם באופן פעיל. לעתים, לובשת תגובה זו אופי מתוח, נסער והמוני. מחסומי הזכות והעצמה מופלים. ההתערבות הפעילה של ההמונים במאורעות הסטוריים היא למעשה המרכיב ההכרחי ביותר בכל מהפכה.

אך אפילו הפעילות הסוערת ביותר יכולה להיוותר בשלב ההפגנות או המרי, בלא להתנשא לגבהי המהפכה. התקוממות ההמונים חייבת להוביל להפלתו של מעמד שליט אחד, ולכינון שליטתו של מעמד אחר. רק אז נוכל לומר שהתחוללה מהפכה. התקוממות המונית איננה משימה מבודדת, שאנו יכולים לקבל על עצמנו כל אימת שנחפוץ. היא מייצגת מרכיב בהתפתחותה של מהפכה המוכתב על ידי תנאים אוביקטיביים, ממש כשם שמהפכה מהווה תהליך בהתפתחותה של חברה, המוכתב על ידי תנאים אוביקטיביים. אך אם קיימים התנאים ההכרחיים להתקוממות, אל לנו לשבת בחיבוק ידיים ולבהות במאורעות מן הצד; כפי שאומר שייקספיר, "לעתים עולה גאות בים המאורעות, ואם נפליג בה בשעה ברוכה, נגיע לאוצרות החמד".

על מנת למחות את הסדר החברתי שפג תוקפו, חייב המעמד הפרוגרסיבי להבין ששעתו יפתה, ולהטיל על עצמו לתפוס את השלטון. כאן נפתח פתח לפעולה מהפכנית מודעת, שבה משתלבים ראיית הנולד וחישוב קר בכוח רצון ועוז רוח. במלים אחרות: כאן נסללת הדרך לפעילות המפלגה.

ה"הפיכה"

המפלגה המהפכנית מאחדת בתוכה את המיטב שבמיטב במעמד הפרוגרסיבי. בלא מפלגה המסוגלת להתנהל בסביבתה העוינת, לאמוד את קצב האירועים וכיוונם ולזכות כבר בשלב מוקדם באמון ההמונים, נצחון המהפכה הפרולטרית לא יתאפשר. אלה הם קשרי ההדדיות שבין הגורמים האוביקטיביים והסוביקטיביים של התקוממות ומהפכה.

במחלוקות, ובפרט במחלוקות תיאולוגיות, נוהגים היריבים – כפי שבוודאי ידוע לכם – לרוקן אמיתות מדעיות מתוכן בדרך של מתיחתן עד לאבסורד. בלוגיקה פורמלית, הדבר מכונה "רדוקציו אד אבסורדום". אנו נצא מתוך האבסורדיות במטרה להתקרב אל האמת בבטחון מרבי. מכל מקום, איננו יכולים לקבול על מחסור באבסורדים. הבה ניקח לדוגמא את האחרון והבולט שבהם.

הסופר האיטלקי מלפארטה, שהוא מעין תאורטיקן פשיסטי – מסתבר שיש גם כאלה – הוציא לא מכבר ספר על טכניקת ההפיכה. באופן טבעי, מקדיש הסופר מספר לא מבוטל של עמודים ב"חקירתו" לארועי אוקטובר האדום.

בניגוד ל"אסטרטגיה" של לנין, שתמיד היתה קשורה קשר אמיץ לתנאים החברתיים והפוליטיים של רוסיה ב1917-, "הטקטיקות של טרוצקי, להבדיל", כפי שמנסח זאת מלפארטה, "לא היו מוגבלות כלל על ידי התנאים הכלליים ששררו בארץ". זהו הרעיון המרכזי של הספר! בדפי ספרו, כופה מלפארטה על לנין וטרוצקי לנהל מספר דיאלוגים, שבהם מגלים שני המשתתפים עומק מחשבה שנופל רק ממה שחנן הטבע את מלפארטה לבדו. בתשובה לשיקולים שהציג לנין בקשר לתנאי היסוד החברתיים והפוליטיים של המאורעות, מלפארטה שם את המלים הבאות בפי טרוצקי שלו: "האסטרטגיה שלך מניחה הרבה יותר מדי צירופי נסיבות נוחים; ההתקוממות אינה צריכה לדבר, היא מתקיימת בכוחות עצמה". אזניכם הן השומעות: "ההתקוממות אינה צריכה לדבר!" זהו בדיוק האבסורד אשר חייב לסייע לנו להתקרב אל האמת. הסופר קובע שוב ושוב כי במהפכת אוקטובר, לא האסטרטגיה של לנין, כי אם הטקטיקה של טרוצקי, היא שהביאה לנצחון. הטקטיקה הזו, לדבריו, מסכנת אפילו כיום את שלומן של מדינות אירופה. "האסטרטגיה של לנין", ואני מצטט מלה במלה, "אינה מהווה סכנה מיידית לממשלות אירופה. אך הטקטיקות של טרוצקי בהחלט מהוות איום ממשי ומכאן גם איום מתמיד על כולן". וביתר קונקרטיות, "אם הייתם שמים את פואנקרה[2] במקומו של קרנסקי[3], היתה ההפיכה הבולשביקית של אוקטובר 1917 זוכה לאותה מידה של הצלחה". קשה להאמין שספר כגון זה תורגם למספר שפות וזכה להתייחסות רצינית.

לשווא אנו מנסים לגלות מדוע היה בכלל צורך באסטרטגיה המותנה הסטורית של לנין, אם "הטקטיקות של טרוצקי" באמת יכולות להשיג את אותן המטרות בכל מצב שהוא. יתר על כן, מדוע מהפכות מצליחות הן נדירות כל-כך, אם די בקומץ של מתכונים טכניים להבטיח את הצלחתן?

הדיאלוג בין לנין וטרוצקי המוצג בידי הסופר הפשיסטי מהווה בתוכנו, כמו גם בצורתו, המצאה תפלה מתחילתה ועד סופה. אין מחסור באמצאות מסוג זה ברחבי העולם. במדריד, למשל, נדפס ספר בשם La Vida del Lenin ("חיי לנין"), שאני אחראי לו באותה מידה שאני אחראי למתכונים הטקטיים מבית מדרשו של מלפארטה. השבועון Estampa, היוצא לאור במדריד, פרסם מראש פרקים שלמים מספר זה, אותו כתב כביכול טרוצקי על לנין, פרקים שהם בבחינת חילול קודש נורא של חיי האדם הזה, שאותו הערכתי עמוקות ועודי מעריך הרבה יותר מכל אדם אחר בזמננו.

אך הבה נזנח את הזייפנים לגורלם. וילהלם ליבקנכט[4] הוותיק, אביו של הלוחם והגיבור הבלתי-נשכח קרל ליבקנכט,[5] אהב לומר כי "פוליטיקאי מהפכן חייב להקנות לעצמו עור של פיל". ד"ר סטוקמן הגדיל לעשות ואף המליץ לכל אדם שמתכוון לפעול בצורה המנוגדת לדעה השלטת בחברה להמנע מלבישת מכנסיים חדשים. נרשום בפנינו את שתי העצות הטובות הללו, ונתקדם.

הסיבות לאוקטובר האדום

אילו שאלות מעוררת מהפכת אוקטובר בראשו של אדם חושב?

מדוע התרחשה מהפכה זו, וכיצד? ליתר דיוק, מדוע ניצחה מהפכת הפרולטריון דווקא באחת הארצות המפגרות ביותר באירופה? מה היו תוצאותיה של מהפכת אוקטובר? ולבסוף: האם עמדה מהפכת אוקטובר במבחן?

לשאלה הראשונה, שאלת הסיבות, ניתן כיום להשיב בצורה ממצה פחות או יותר. ניסיתי לעשות זאת בפרוטרוט בספרי "הסטוריה של המהפכה". מעל במה זו, ביכולתי לנסח רק את מסקנותיו החשובות ביותר.

חוק ההתפתחות הבלתי-שווה

העובדה שהפרולטריון עלה לשלטון לראשונה בהסטוריה דווקא בארץ מפגרת כמו רוסיה הצארית לשעבר נראית מסתורית רק ממבט ראשון; למעשה, היא תאמה בהחלט את חוקי ההסטוריה. ניתן היה לחזות זאת, כפי שאמנם נעשה. יתר על כן, המרקסיסטים גיבשו את האסטרטגיה שלהם על סמך ניבוי העובדה הזו ממש, זמן רב בטרם המאורעות המכריעים.

ההסבר הראשון והכללי ביותר הוא כדלקמן: רוסיה היא ארץ מפגרת, אך היא רק חלק ממשק עולמי, רק מרכיב אחד במערכת העולמית הקפיטליסטית. במובן זה, פתר לנין את חידת המהפכה הרוסית בנוסחתו החדה כתער: "השרשרת התנפצה בחולייתה החלשה ביותר".

הנה המחשה בוטה לכך: מלחמת העולם הראשונה, שנבעה מהסתירות הגלומות באימפריאליזם העולמי, משכה אל המערבולת ארצות בשלבי התפתחות שונים, אך תבעה מכל המשתתפות בה את אותן התביעות. ברור שנטל המלחמה היה כבד מנשוא בפרט בארצות המפגרות. רוסיה היתה הראשונה שנאלצה לנטוש את שדה הקרב. אך על מנת לנתק עצמו מן המלחמה, היה על העם הרוסי להדיח את המעמדות השליטים. כך התנפצה שרשרת המלחמה בחולייתה החלשה ביותר.

יחד עם זאת, המלחמה אינה אסון המגיע מבחוץ בדומה לרעש אדמה אלא, כפי שאמר קלאוזוויץ[6] קשישא, היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. במהלך המלחמה האחרונה, הנטיות העיקריות של המערכת האימפריאליסטית של עתות "שלום" רק ביטאו עצמן ביתר שאת. ככל שכוחות הייצור הכלליים מגיעים לשלב התפתחות גבוה יותר, ככל שמתעצמת התחרות בשווקי העולם, מתחדדת העוינות ומואץ מרוץ החימוש, כך מתקשים עוד יותר בעלי הברית החלשים יותר לשאת בנטל. זו בדיוק הסיבה לכך שהמדינות המפגרות היו הראשונות לקרוס. שרשרת הקפיטליזם העולמי נוטה תמיד להתנפץ בחולייתה החלשה ביותר.

אם כתוצאה מנסיבות קשות במיוחד – נאמר, לדוגמא, התערבות צבאית מוצלחת מבחוץ או שגיאות בלתי-הפיכות מצד הממשלה הסובייטית עצמה – ישוב הקפיטליזם לשלוט בשטחיה העצומים של ברה"מ, אי-ההתאמה ההסטורית שלו תשוב ותתברר באופן בלתי-נמנע, וקפיטליזם זה ישוב בתורו וייפול קורבן לאותן הסתירות שהובילו להתנפצותו ב1917-. אף מתכונים טקטיים לא היו מביאים את מהפכת אוקטובר לעולם, לולא כבר נישאה ברחמה של רוסיה. בחשבון אחרון, המפלגה הסוציאליסטית יכולה רק לתבוע לעצמה את תפקיד המיילד, הנאלץ לבצע ניתוח קיסרי.

ניתן להשיב לכך כדלקמן: "השיקולים הכלליים שלך מסבירים אולי כיאות מדוע עלתה רוסיה הישנה בהכרח על שרטון, אותה ארץ שבה היתמר כתר האצולה הטפילית והמלוכה הרקובה מעל לקפיטליזם מפגר ואוכלוסיית איכרים מרודים. אך במשל השרשרת וחולייתה החלשה ביותר חסר עדיין המפתח לפתרון החידה האמיתית: כיצד יכולה מהפכה סוציאליסטית להצליח בארץ מפגרת כלשהי? בהסטוריה קיימות יותר מקומץ דוגמאות להתפוררותן של ארצות ותרבויות שלוותה בקריסת המעמדות הישנים שלהם לא נמצאו יורשים פרוגרסיביים כלשהם. ממבט ראשון, נפילתה של רוסיה הישנה צריכה היתה להפוך את הארץ למושבה קפיטליסטית, ולא למדינה סוציאליסטית".

התנגדות זו מעניינת מאד. היא מובילה אותנו ישירות לליבת הבעיה כולה. ויחד עם זאת, היא התנגדות שגויה; הייתי אומר שהיא לוקה בהעדר סימטריה פנימית. ראשית כל, היא יוצאת מתוך תפיסה מופרזת של תופעת הפיגור ההסטורי באופן כללי.

יצורים חיים, כולל האדם, כמובן, עוברים שלבי התפתחות דומים בהתאם לגילם. בילד נורמלי בן חמש, אנו מוצאים התאמה מסוימת בין המשקל, הגודל והאברים הפנימיים. אך לא כך הדבר בתודעה האנושית. בניגוד לאנטומיה ולפיזיולוגיה, הפסיכולוגיה – הן האישית והן הקיבוצית – מתייחדת ביכולת ייחודית להטמעה, גמישות ואלסטיות; כאן טמון יתרונו האריסטוקרטי של האדם על פני שארי-בשרו האבולוציוניים הקרובים ביותר, הקופאים. הנפש המטמיעה והמתגמשת מקנה לאותם "אורגניזמים" חברתיים – להבדיל מהאורגניזמים הממשיים, היינו הביולוגיים – שונות ייחודית של מבנה פנימי כתנאי בסיסי לקדמה הסטורית. בהתפתחותן של אומות ומדינות, ובפרט אלו הקפיטליסטיות, אין לא דמיון ולא סדירות. שלבים שונים של ציוויליזציה – ואפילו ניגודים גמורים – מתקרבים זה לזה ומתערבבים זה בזה בחיי אותה הארץ.

חוק ההתפתחות המשולבת

הבה לא נשכח שפיגור הסטורי הוא מושג יחסי. כיוון שארצות מפגרות ומתקדמות מתקיימות זו לצד זו, קיימת גם השפעה הדדית של אלו על אלו; קיים אותו לחץ מצד ארצות מתקדמות על אחיותיהן המפגרות; קיים ההכרח של הארצות המפגרות להדביק את המתקדמות, לשאול מהם ידע טכנולוגי ומדעי, וכו'. כך מתהווה צורה משולבת של התפתחות: הבטים של פיגור משתלבים עם המלה האחרונה בטכניקה העולמית ובהגות העולמית. לבסוף, על מנת להתעלות מעל פיגורן, הארצות המפגרות מבחינה הסטורית נאלצות לעתים קרובות אף לעקוף את האחרות.

גמישות התודעה הקיבוצית מאפשרת, בתנאים מסוימים, להשיג בזירה החברתית תוצאה המכונה בפסיכולוגיה האישית "התגברות על תודעת הנחיתות". במובן זה, נוכל לומר שמהפכת אוקטובר היתה אמצעי הרואי שבו הצליח עמה של רוסיה להתגבר על נחיתותו הכלכלית והתרבותית.

אך הבה נזנח את ההכללות ההסטוריו-פילוסופיות הללו, שהן אולי מעט מופשטות מדי, ונציג את אותה השאלה בניסוח קונקרטי, היינו, בצומת של עובדות כלכליות ממשיות. פיגורה של רוסיה ביטא עצמו בצורה הברורה ביותר בראשית המאה העשרים בעובדה שהתעשייה מילאה תפקיד מצומצם בארץ זו, בהשוואה לחקלאות. בסך הכל, משמעות הדבר היתה פריון נמוך של כוח העבודה הלאומי. די בכך שנאמר שבערב המלחמה, כשהגיעה רוסיה הצארית לשיא רווחתה, היתה הכנסתה הלאומית נמוכה פי שמונה עד עשרה מזו של ארה"ב. הדבר מבטא במונחים מספריים את "מידת" פיגורה, אם ניתן בכלל להשתמש במלה זו בהקשר של פיגור.

אולם בה בעת, ביטא עצמו חוק ההתפתחות המשולבת בתחום הכלכלי בכל שלב ושלב, בתופעות פשוטות כמו גם מורכבות. רוסיה, שכמעט לא היו בה כבישים מהירים, נאלצה לבנות מסילות רכבת. בלא שעברה את שלבי האומנות והייצור הביתי של יתר ארצות אירופה, עברה רוסיה במישרין לייצור ממוכן. זינוק מעל שלבי ביניים הוא מדרכן של ארצות מפגרות.

בעוד שהחקלאות הכפרית נותרה ברמה של המאה ה17-, הגיעה התעשייה ברוסיה – אם לא בהיקפה, אזי לפחות בסוגה – לרמתן של ארצות מתקדמות ובכמה מובנים גם עקפה אותן. די בכך שנאמר כי חברות ענק, שלכל אחת מהן יותר מאלף עובדים, העסיקו בארה"ב פחות מ18%- מסך פועלי התעשייה. ברוסיה, הגיע שיעור זה לכדי 41%. קשה ליישב את העובדה הזו עם התפיסה המקובלת בדבר פיגורה הכלכלי של רוסיה. מאידך גיסא, היא איננה מפריכה את מציאות הפיגור, אלא משלימה אותה באופן דיאלקטי.

אותו אופי מלא סתירות התגלה במבנה המעמדי של הארץ. ההון הפיננסי של אירופה תיעש את המשק הרוסי בקצב מואץ. הבורגנות התעשייתית לבשה מייד אופי קפיטליסטי ואנטי-עממי בממדים רחבים. יתרה מזו, בעלי המניות הזרים התגוררו בחו"ל. מאידך גיסא, הפועלים היו כמובן רוסים. לנוכח בורגנות רוסית חלשה מבחינה מספרית, בלא שורשים לאומיים, ניצב פרולטריון חזק יחסית עם שורשים חזקים בלבות האנשים.

אופיו המהפכני של הפרולטריון טופח עוד יותר על ידי העובדה שרוסיה בפרט – בהיותה מדינה מפגרת, המצייתת לדחף להדביק את מתחרותיה – לא הצליחה לגבש שמרנות חברתית או פוליטית משל עצמה. המדינה השמרנית ביותר באירופה, ולמעשה בעולם כולו, נחשבת בצדק כארץ הקפיטליסטית הוותיקה ביותר – בריטניה. המדינה האירופית החפה משמרנות יותר מכל היתר תהא בוודאי רוסיה.

אך הפרולטריון הצעיר, התוסס והנחוש של רוסיה עדיין היווה רק מיעוט מזער מכלל האומה. עתודות עצמתו המהפכנית שכנו מחוץ לפרולטריון עצמו – בקרב האיכרים, שהיו למעשה צמיתים למחצה; ובקרב בני הלאומים המדוכאים.

האיכרות

קרקע היסוד של המהפכה היתה שאלת האדמות. המערכת המונרכית-פאודלית הישנה הפכה בלתי נסבלת עוד יותר בתנאי הניצול הקפיטליסטי החדש. שטחי העיבוד המשותפים של האיכרים הסתכמו בכמאה מיליון דונם. אך 30 אלף בעלי אדמות גדולים, שנחלותיהם השונות התפרסו על פני יותר מ1,300- דונם בממוצע, החזיקו ביחד בקרוב לחמישה מיליון דונם, או שטח השווה לזה שבידי כעשרה מיליון איכרים. נתונים אלה על בעלות האדמה היוו מצע מן המוכן למרד איכרים.

האציל בוקורין כתב ב1917- לנכבד רודסיאנקו, יו"ר ה"דומה"[7] העירונית האחרונה: "אני בעל אדמה ואיני יכול לשאת את המחשבה שעליי לאבד את אדמתי, ועוד לשם מטרה שלא ניתן להעלותה על הדעת, לשם הניסוי של המשנה הסוציאליסטית". אך זוהי בדיוק משימתן של מהפכות: להשיג את אשר דעת המעמדות השליטים אינה משגת.

בסתיו 1917, פרצו מרידות איכרים כמעט בכל רחבי הארץ. מבין 642 הנפות ברוסיה, 482 או 77% חשו בזעזוע! בוהק האש מהכפרים הבוערים שפך אור על זירת ההתקוממויות בערים.

אך תוכלו לטעון כי מלחמת האיכרים בבעלי האדמות היא אחד מהאלמנטים הקלאסיים של מהפכה בורגנית באשר היא, וכלל לא של מהפכה פרולטרית!

נכון בהחלט, אני משיב – כך אמנם היה בעבר. אך חוסר יכולתה של החברה הקפיטליסטית לשרוד בארץ מפגרת מבחינה הסטורית התבטא בדיוק בעובדה שהתקוממויות האיכרים לא הניעו את המעמדות הבורגנים של רוסיה קדימה אלא נהפוך הוא, הסיגו אותם אל מחנה הריאקציה, ולצמיתות. כדי למנוע הרס מוחלט של קיומם, לא נותרה לאיכרים כל בררה אלא להצטרף לפרולטריון התעשייתי. ההתלכדות המהפכנית הזו של שני המעמדות הנדכאים נחזתה בידי לנין, והוא החל להערך לקראתה עוד זמן רב קודם לכן.

לו היתה הבורגנות אוזרת אומץ ומבצעת רפורמה אגרארית, ברור שהפרולטריון ברוסיה לא היה מצליח לעלות לשלטון ב1917-. אך הבורגנים ברוסיה – אותם חמדנים פחדנים שהופיעו בזירה מאוחר מדי, אך נפלו קורבן לסניליות מוקדם מדי – לא העזו לנקוף אצבע כנגד הקניין הפאודלי. ברם, בכך הם העבירו את השלטון לידי הפרולטריון, ועמו את הזכות להכתיב את גורלה של החברה הבורגנית.

בכדי שהמדינה הסובייטית תבוא אל העולם, היה זה אפוא הכרח בהתערבותם של שני גורמים בעלי אופי הסטורי שונה: מלחמת האיכרים, היינו, תנועה שמאפיינת את שחר ההתפתחות הבורגנית, וההתקוממות הפרולטרית, או התקוממות המבשרת את שקיעת התנועה הבורגנית. זהו אופייה המשולב של המהפכה הרוסית.

מרגע שניתן לדוב – לאיכר – לעמוד איתן על רגליו האחוריות, מתפרץ זעמו הנורא. אך הוא אינו מסוגל לתת ביטוי מודע לתסכולו. הוא זקוק למנהיג. לראשונה בהסטוריה של העולם, מצאו האיכרים המתקוממים מנהיג מהימן בדמות הפרולטריון.

ארבעה מיליון פועלים בתעשייה ובתובלה מובילים מאה מיליון איכרים. אלה היו היחסים ההדדיים הטבעיים והבלתי-נמנעים בין הפרולטריון לאיכרות במהפכה.

שאלת הלאומים

העתודה המהפכנית השנייה של הפרולטריון היתה בדמות בני הלאומים המדוכאים, אשר ראוי גם לציין שהיו איכרים ברובם. הפיגור ההסטורי של הארץ מצא את ביטויו גם בהיקף התפתחותה של המדינה, אשר התפשטה בדומה לכתם שמן מן המרכז במוסקבה אל השוליים המרוחקים. במזרח, היא הכניעה למרותה את העמים המפגרים עוד יותר, וביססה עצמה עליהם, במטרה להחניק את שאיפות העצמאות של הלאומים המפותחים יותר במערב. לשבעים מיליון התושבים ברוסיה הגדולה, אשר היוו את עיקר המאסה של האוכלוסיה, התווספו בהדרגה עוד כתשעים מיליון בני גזעים אחרים.

כך קמה האימפריה, שהורכבה מלאום שליט שכלל רק 43% מהאוכלוסיה, בעוד שיתר ה57%- הורכבו מלאומים בעלי רמות שונות של פיתוח תרבותי ואפליה משפטית. הלחץ הלאומי היה חזק בהרבה מאשר במדינות השכנות, ולא רק אלו שמעבר לגבול המערבי, אלא גם אלו שמעבר לגבול המזרחי. הדבר הקנה לבעיית הלאומים כוח נפץ בעל עוצמה אדירה.

הבורגנים הליברלים ברוסיה לא היו מוכנים לחרוג מעבר להקלה מסוימת במשטר הדיכוי והאלימות – לא בשאלת הלאומים ואף לא בשאלת האדמות. בפועל, הממשלות ה"דמוקרטיות" של מיליוקוב[8] וקרנסקי, אשר שיקפו את האינטרסים של הבורגנות והבירוקרטיה של רוסיה הגדולה, מיהרו במהלך שמונת חודשי קיומן להעביר לבני הלאומים הממורמרים את המסר הבא: "תשיגו כל מה שתוכלו בכוח הזרוע".

ההתפתחות הבלתי-נמנעת של תנועות לאומיות צנטריפוגליות הובאה בחשבון כבר בשלב מוקדם בהגותו של לנין. המפלגה הבולשביקית נאבקה במשך שנים בעקשנות על זכות ההגדרה העצמית לאומות, היינו, הזכות לפרישה מלאה. רק בזכות עמדה אמיצה זו בשאלת הלאומים, יכול היה הפרולטריון הרוסי לזכות בהדרגה באמונם של בני העמים המדוכאים. התנועה לעצמאות לאומית, כמו גם התנועה האגרארית, פנו בהכרח נגד הדמוקרטיה הרשמית, חיזקו את שורות הפרולטריון, ונסחפו בשטף המאורעות של אוקטובר.

המהפכה המתמדת

כך מאבדת חידת ההתקוממות הפרולטרית בארץ מפגרת מבחינה הסטורית את הינומת המסתורין שאפפה אותה.

המהפכנים המרקסיסטים ניבאו, עוד זמן רב לפני המאורעות, את מצעד המהפכה ואת תפקידו ההסטורי של הפרולטריון הרוסי הצעיר. ברשותכם, אצטט כאן קטע מתוך חיבור שכתבתי בעצמי ב1905-.

בארץ מפגרת מבחינה כלכלית, מסוגל הפרולטריון להגיע לשלטון מוקדם יותר מאשר

בארץ קפיטליסטית מתקדמת...

המהפכה הרוסית יוצרת את התנאים שבהם ניתן (ובמקרה של מהפכה מוצלחת, חובה)

להעביר את השלטון לידי הפרולטריון, אפילו לפני שמדיניות הליברליזם הבורגני זוכה

להזדמנות לממש את יכולתה השלטונית במלואה.

ייעודו של האינטרס המהפכני הבסיסי ביותר של האיכרים... כרוך לבלתי הפרד בייעוד

המהפכה כולה, היינו, בייעודו של הפרולטריון. מרגע עלייתו לשלטון, יופיע הפרולטריון

בפני האיכרים כמעמד המשחרר.

הפרולטריון נכנס לממשלה כנציגה המהפכני של האומה, כנציגו המוכר של העם במאבק

באבסולוטיזם ובברבריות של הצמיתות.

המשטר הפרולטרי יצטרך לתבוע כבר מראשית דרכו פתרון לשאלת האדמות, שבה

כרוכה שאלת עתידם של המוני תושביה של רוסיה.

הרשיתי לעצמי לצטט בפניכם את הקטעים הללו כראיה לכך שהתאוריה של מהפכת אוקטובר, אותה אני מציג כיום, אינה אלתור שלא מדעת ולא גובשה בדיעבד תחת לחץ המאורעות. לא, היא קדמה לזעזועי אוקטובר בזמן רב, בצורת פרוגנוזה פוליטית. כולכם תסכימו בוודאי שככלל, יש לתאוריה ערך רק במידה שהיא מסייעת לחזות את כיוון ההתפתחות ולהשפיע עליו במכוון. כאן טמונה, במונחים כלליים, החשיבות שאין ערוך לה של המרקסיזם ככלי להתמצאות בהסטוריה החברתית. לצערי, המגבלות המצומצמות של הרצאתי אינן מתירות לי להרחיב באופן ממשי את הציטוט דלעיל. לפיכך, אסתפק בהצגת תמצית קצרה של החיבור כולו, אשר נכתב כאמור ב1905-.

בהתאם למשימותיה המיידיות, המהפכה הרוסית היא מהפכה בורגנית. אך הבורגנות הרוסית היא אנטי-מהפכנית. נצחון המהפכה מתאפשר אפוא רק כנצחון הפרולטריון. אך הפרולטריון המנצח לא יסתפק במצע של דמוקרטיה בורגנית: הוא ימשיך ליישום מצע סוציאליסטי. המהפכה הרוסית תהא השלב הראשון במהפכה סוציאליסטית כלל-עולמית.

זו היתה תאוריית המהפכה המתמדת שניסחתי ב1905-, תאוריה שנחשפה מאז לביקורת קשה ביותר תחת הכינוי "טרוצקיזם".

ליתר דיוק, זהו רק חלק מהתאוריה. החלק האחר, שיש לו נגיעה מיוחדת לארועי ההווה, הוא כדלקמן:

כוחות הייצור העכשוויים חרגו זה מכבר מעבר לגבולותיהם הלאומיים. חברה

סוציאליסטית אינה אפשרית בתוך גבולות לאומיים. חשובות ככל שיהיו ההצלחות

הכלכליות של מדינת פועלים מבודדת, המצע של "סוציאליזם בארץ אחת" הוא בבחינת

אוטופיה זעיר-בורגנית. רק פדרציה אירופית, ואחר עולמית, של רפובליקות

סוציאליסטיות תוכל להיות הבסיס האמיתי לחברה סוציאליסטית הרמונית.

כיום, לאחר שהועמדה במבחן המאורעות, בטחוני בתאוריה איתן מתמיד.

התנאים המקדימים לאוקטובר

לאחר כל שנאמר לעיל, האם ראוי עדיין שנזכור את הסופר הפשיסטי מלפארטה, אשר מייחס לי טקטיקות שאינן תלויות באסטרטגיה ומהוות סדרה של מתכונים טכניים להתקוממות, שניתן להחילם בכל קווי האורך והרוחב? למרבה המזל, שמו של אותו תאורטיקן ביש-גדא של ההפיכה מקל עלינו להבחין בינו לבין המיישם המנצח של ההפיכה; אין אפוא כל סכנה שמישהו יבלבל בין מלפארטה לבונפארטה.[9]

בלא ההתקוממות המזוינת של ה7- בנובמבר 1917 [לפי הלוח הגרגוריאני המקובל במערב], המדינה הסובייטית לא היתה באה אל העולם. אך ההתקוממות עצמה לא באה מן השמיים. סדרה של תנאים מקדימים הסטוריים היתה הכרחית למהפכת אוקטובר.

התפוררות המעמדות השליטים הישנים – האצולה, המונרכיה, הבירוקרטיה. חולשתה הפוליטית של הבורגנות, אשר לא היו לה כל שורשים בקרב ההמונים. אופייה המהפכני של שאלת האדמות. אופייה המהפכני של שאלת הלאומים המדוכאים. הנטל החברתי הכבד שנאלץ הפרולטריון לשאת. לתנאים מוקדמים אורגניים אלה עלינו להוסיף מספר תנאים נלווים חשובים. מהפכת 1905 היתה בית הספר הגדול, או כפי שניסח זאת לנין, "החזרה הגנרלית" לקראת המהפכה של 1917. הסובייטים כצורת ההתארגנות של החזית הפרולטרית המאוחדת במהפכה, צורה שלא היה לה כל תחליף, נוצרו לראשונה באותה שנה, 1905. המלחמה האימפריאליסטית חידדה את כל הניגודים, הוציאה את ההמונים המפגרים מאדישותם, והכשירה בכך את הקרקע לאסון הנורא.

המפלגה הבולשביקית

ברם, כל התנאים הללו – שבהחלט היה די בהם להביא להתפרצות המהפכה – לא היה די בהם להבטיח את נצחון הפרולטריון. לצורך נצחון זה, נדרש תנאי הכרחי נוסף: המפלגה הבולשביקית.

בחרתי למנות את התנאי הזה כאחרון בסדרה רק משום שזה מיקומו בהשתלשלות הלוגית, ולא משום שאני מייחס למפלגה את המקום האחרון בסדר החשיבות.

לא, אני רחוק מכל מחשבה שכזו. הבורגנות הליברלית יכולה לתפוס את השלטון, וכבר עשתה זאת יותר מפעם אחת כתוצאה של מאבקים שבהם כלל לא נטלה חלק; יש לה מנגנוני השתלטות שהם מותאמים להפליא למטרה זו. אך ההמונים העמלים נתונים בעמדה שונה; הם היו מורגלים זה מכבר לתת, ולא לקחת. הם עובדים, הם סבלנים כל עוד ניתן, מקווים, מאבדים סבלנות, מתקוממים, נאבקים, מתים, מביאים נצחון לאחרים, נבגדים, שוקעים בייאוש, משפילים ראש וחוזרים לעבודה. זוהי ההסטוריה של המוני העמים תחת כל המשטרים. בכדי שיהא מסוגל לאחוז בשלטון ביד איתנה, נזקק הפרולטריון למפלגה, אשר עלתה בהרבה על כל יתר המפלגות בבהירות מחשבתה ובנחישותה המהפכנית.

המפלגה הבולשביקית, אשר תוארה כבר יותר מפעם אחת, ובהצדקה מלאה, כמפלגה המהפכנית ביותר בהסטוריה של האנושות, היתה התמצית החיה של ההסטוריה המודרנית של רוסיה, של כל שהיה דינמי בה. הפלת הצאריזם זוהתה זה מכבר כתנאי ההכרחי להתפתחות המשק והתרבות. אך הכוחות לא הספיקו להגשמת החזון הזה. הבורגנות חששה מן המהפכה. האינטליגנציה ניסתה להשפיל את האיכר עד עפר. ה"מוז'יק", שלא היה מסוגל להכליל את סבלותיו ואת יעדיו, לא נענה לקריאה זו. האינטליגנציה חימשה עצמה בדינמיט. דור שלם התבזבז במאבק זה.

ב1- במארס 1887, הוציא אלכסנדר אוליאנוב לפועל את הקשר הטרוריסטי הגדול האחרון. נסיון ההתנקשות בצאר אלכסנדר השלישי כשל. אוליאנוב ויתר המשתתפים הוצאו להורג. הנסיון להחליף מעמד מהפכני בפעולות חיסול בודדות עלה על שרטון. אפילו האינטליגנציה ההרואית ביותר לא תשיג דבר בלא ההמונים. אחיו הצעיר של אוליאנוב, ולדימיר ולימים לנין – הדמות החשובה ביותר בהסטוריה של רוסיה – גדל תחת הרושם המיידי של עובדות אלו והמסקנות המתבקשות מהן. עוד בימי נעוריו, הוא ביסס עצמו על יסודו המרקסיזם ונשא את עיניו אל הפרולטריון. בלא לשכוח את הכפר ולו לרגע, הוא ביקש לסלול דרך אל האיכרים דרך הפועלים. לנין, שירש מקודמיו המהפכניים את יכולת ההקרבה העצמית ואת הנכונות ללכת עד הסוף, הפך כבר בגיל מוקדם מורה לבני הדור החדש של האינטליגנציה ושל הפועלים המתקדמים. בשביתות ומאבקי רחוב, בבתי כלא ובגלות, קיבלו הפועלים את ההכשרה הנדרשת. הם נזקקו ללפיד המרקסיזם שינחה את דרכם ההסטורית במחשכי האבסולוטיזם.

בקרב המהגרים, התגבשה הקבוצה המרקסיסטית הראשונה ב1883-. בכינוס סודי שנערך ב1889-, הוכרז על ייסוד מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית של רוסיה (כולנו כינינו עצמנו סוציאל-דמוקרטים באותם הימים). ב1903-, התרחש הפילוג בין הבולשביקים למנשביקים,[10] וב1912- נהפכה הסיעה הבולשביקית למפלגה עצמאית לכל דבר.

המפלגה למדה להכיר את המכניקה המעמדית של חברה הנתונה במאבק במהלך מאורעות תקופת הביניים (1905-1917) שבין המהפכות. היא חינכה קבוצות שהיו מסוגלות בה במידה ליוזמה ולציות. משמעת פעילותה המהפכנית התבססה על אחדות הדוקטרינה שלה, על המורשת של מאבקים משותפים ועל בטחון בהנהגתה שעמדה במבחן.

כך נראתה המפלגה ב1917-. אף שהותקפה בידי "דעת הקהל" הרשמית ומבול מאמרי העיתונות של האינטליגנציה, היא סיגלה לעצמה את היכולת לשמש כתנועה המונית. היא אחזה ביד איתנה במוסרות השליטה במפעלים ובגדודים. יותר ויותר, פנו אליה המוני האיכרים. אם "אומה" משמעה לא ראשיה המיוחסים, אלא רוב העם -- קרי, הפועלים והאיכרים – אזי הבולשביקים הפכו במהלך 1917 למפלגה רוסית לאומית של ממש.

בספטמבר 1917, לנין שנאלץ להישאר במחבוא נתן את האות, "ענבי הזעם בשלו, שעת ההתקוממות קרבה ובאה". הוא צדק. המעמדות השליטים ניצבו מול בעיות המלחמה, הקרקעות והשחרור [מצמיתות], ונקלעו לקשיים בלתי-פתירים. הבורגנות איבדה את ראשה בבירור. המפלגות הדמוקרטיות, המנשביקים והסוציאל-רבולוציונרים,[11] פוררו את שאריות האמון שנתנו בהם ההמונים עקב תמיכתן במלחמה הקפיטליסטית, ומדיניות ההתפשרות והוויתורים לבורגנים ולבעלי האחוזות הפאודליות. הצבא שהתעורר למודעות חדשה לא אבה עוד להילחם למען המטרות הזרות של האימפריאליזם. תוך התעלמות מעצות הדמוקרטים, גירשו האיכרים את בעלי האדמות מאחוזותיהם בעשן ואש. בני הלאומים המדוכאים מהגבולות הרחוקים התקוממו נגד הבירוקרטיה של פטרוגראד. בסובייטים החשובים ביותר של הפועלים והחיילים, מילאו הבולשביקים תפקיד דומיננטי. רוסיה החולה נפלה למשכב – הגיעה העת להשתמש באזמל.

ההתקוממות התאפשרה רק בזכות התנאים החברתיים והפוליטיים הללו. בכך, היא גם הפכה בלתי-נמנעת. אך התקוממות אינה משחק. אוי לו למנתח שאינו זהיר באזמלו! ההתקוממות היא אמנות. יש לה חוקים וכללים משלה.

המפלגה התמודדה עם מציאות ההתקוממויות של אוקטובר בצורה מחושבת, בקור רוח ובנחישות איתנה. הודות לכך, היא נצחה כמעט בלא קורבנות. באמצעות הסובייטים המנצחים, העמידו הבולשביקים את עצמם בראש ארץ שתופסת ששית משטחי האדמה של כדור הארץ.

עליי להניח שרוב מאזיניי כעת לא עסקו כלל בפוליטיקה באותה שנה הרת-גורל. טוב שכך. לבני הדור הצעיר נכונו מאורעות מעניינים, גם אם לא תמיד קלים. אך נציגי הדור הישן באולם זה ודאי זוכרים היטב כיצד התקבלה תפיסת השלטון בידי הבולשביקים: כתקרית משונה, כאי-הבנה, כשערורייה; ולרוב, כחלום בלהות שבוודאי יימוג עם צפרירי הבוקר. "הבולשביקים יחזיקו מעמד אולי 24 שעות, אולי שבוע, חודש, לא יותר משנה". היה עליהם להאריך את התקופה ה"זמנית" הזו כל העת. שליטי העולם כולו חימשו עצמם כנגד מדינת הפועלים הראשונה: הם התסיסו מלחמת אזרחים, התערבו שוב ושוב והטילו מצור ימי. כך חלפו להם השנים בזו אחר זו. בינתיים, תיעדה ההסטוריה 15 שנות קיום של שלטון סובייטי.

האם ניתן להצדיק את אוקטובר?

"כן", יאמרו כמה מהמתנגדים, "התברר שהרפתקת אוקטובר משמעותית בהרבה מכפי שרבים מאיתנו סברו".

אפשר שלא היתה זו "הרפתקה" כלל. יחד עם זאת, השאלה – מה הושג במחיר גבוה שכזה? –טרם ירדה מן הפרק. האם התממשו ההבטחות המסעירות אותן נתנו הבולשביקים בערב המהפכה?

בטרם נשיב ליריבנו ההיפותטי, ראוי שנציין כי השאלה אינה חדשה כשלעצמה. נהפוך הוא, היא נשאלה מייד בעקבות מהפכת אוקטובר, מאז יום הולדתה.

העיתונאי הצרפתי קלאד אנה, ששהה בפטרוגרד במהלך המהפכה, כתב עוד ב27- באוקטובר: "המקסימליסטים (כך כינו הצרפתים את הבולשביקים באותה העת) תפסו את השלטון והיום הגדול הגיע. סוף כל סוף, אני אומר לעצמי, אוכל לחזות בהגשמת גן-העדן הסוציאליסטי אשר הובטח לנו מזה שנים כה רבות... הרפתקה נערצת! עמדה מיוחסת!" וכן הלאה וכן הלאה. איזו שנאה כנה עמדה מאחורי הצדעה אירונית זו! כבר בבוקר שלאחר ההשתלטות על הארמון הלבן [בפטרוגראד], מיהר העיתונאי הריאקציונר להזמין כרטיס כניסה לגן-עדן. חמש-עשרה שנים חלפו מאז המהפכה. בלא אותה טקסיות ישנה, אויבנו חושפים את שמחתם לאיד, על כך שארץ הסובייטים רחוקה גם בימינו מאותה ממלכה קסומה ומובטחת של רווחה לכל. מדוע אפוא בוצעה המהפכה ומדוע קורבנותיה?

הרשו לי להביע את הדעה שהסתירות, הקשיים השגיאות והחסרים של המשטר הסובייטי אינם ברורים לי פחות מכל אדם אחד. אני אישית מעולם לא טרחתי להסתירם, בין אם בדבריי ובין אם בכתביי. תמיד האמנתי, ועודי מאמין, שפוליטיקה מהפכנית – להבדיל מאחותה השמרנית – אינה יכולה להיבנות על הסתרת מידע. "לדבר על המצב לאשורו" הוא אולי העקרון הנעלה ביותר של מדינת הפועלים.

אך בביקורת, כמו גם בפעילות יוצרת, יש צורך בפרספקטיבה. הסובייקטיביזם הוא יועץ גרוע, בפרט בשאלות גדולות. פרקי הזמן החזויים חייבים לתאום את המשימות, ולא קפריזות של יחידים. חמש-עשרה שנה! איזו תקופה ארוכה זו בחייו של אדם אחד! בתוך פרק זמן זה, רבים מבני דורנו הובאו לקבורה ושיבה עלתה בשערם של הנותרים. אך אותן חמש-עשרה שנה – איזו תקופה חסרת משמעות היא בחייה של אומה! לא יותר מדקה אחת בשעון ההסטוריה.

הקפיטליזם נזקק למאות בשנים כדי לבסס עצמו במאבק נגד ימי הביניים, להעלות את רמת המדע והטכניקה, לבנות מסילות ברזל או לרתום את החשמל לצרכינו. ומה אז? האנושות הושלכה בידי הקפיטליזם לשאול המלחמות והמשברים.

אך אויבי הסוציאליזם, קרי, חסידי הקפיטליזם, מקציבים לסוציאליזם רק עשור ומחצה להקים גן-עדן עלי אדמות, על כל השיפורים המודרניים. מעולם לא קיבלנו על עצמנו התחייבות שכזו.

התהליכים הכרוכים בתמורות גדולות אסור שיימדדו בקני מידה שאינם מתאימים. לא ידוע לי אם החברה הסוציאליסטית תדמה לגן-העדן התנ"כי. ספק רב. אך בברה"מ, עדיין אין סוציאליזם כלל. המצב הקיים הוא מצב של מעבר, עתיר סתירות, כפוף לעול מורשת העבר הכבדה ובנוסף לכך, נתון תחת לחצן העוין של המדינות הקפיטליסטיות. מהפכת אוקטובר העלתה על נס את עקרונות החברה החדשה. הרפובליקה הסובייטית הגשימה רק את השלב הראשון במימושם. הנורה הראשונה של אדיסון היתה גרועה מאד. עלינו ללמוד להבדיל בין אבטיפוס לדגם סופי.

אך מה בדבר מטר הסבל שניתך על תושבי האומה? האם מצדיקות תוצאות המהפכה את הקורבנות שהיו כרוכים בה? זוהי שאלה חסרת טעם, שאלה רטורית מתחילתה ועד סופה; כאילו ניתן לנתח תהליכים הסטוריים בעזרת חשבונאות של דפי מאזנים! באותה המידה, רשאים אנו לשאול – לנוכח הקשיים והסבל הכרוכים בקיום האנושי – "האם משתם בכלל להיוולד?" על כך כתב היינה: "והשוטה ממתין לתשובה...". הגיגים מלנכוליים כאלה לא מנעו מהאנושות להיוולד ולהוליד. אפילו בימים אלה של משבר עולמי שאין כדוגמתו [השפל הכלכלי], ממדי ההתאבדות אינם חורגים למרבה המזל מעבר לאחוז זניח. אך עמים שלמים לעולם אינם מתאבדים. כשעולם בלתי נישא, הם מוצאים מפלט במהפכה.

מלבד זאת, מיהם המלינים על קורבנות הזעזועים החברתיים? בדרך כלל, מדובר באלה שסללו את הדרך לקורבנות המלחמה האימפריאליסטית, והיללוה, או לפחות הסתגלו אליה על נקלה. כעת הגיע תורנו לשאול, "האם הצדיקה המלחמה את עצמה? מה היא נתנה לנו? מה למדנו ממנה?"

בחיבור בן 11 כרכים נגד המהפכה הצרפתית הדגולה, מתאר ההסטוריון הריאקציונר איפוליט טן, בשמחה לאיד בלתי-מוסווית, את סבלות בני העם הצרפתי בשנות הרודנות של היעקובינים[12] ולאחריהן. אלה שנפגעו קשה במיוחד היו בני המעמדות הנמוכים בערים, הפלבאים, אשר נתנו את כל שהיה להם למהפכה כ"סן-קילוטים" [מילולית: "חסרי אברקיים"]. כעת נעמדו הם או נשותיהם בתור הארוך בלילות קרים וארוכים, רק כדי לשוב בידיים ריקות למעונם הדל. בשנה העשירית למהפכה, היתה פאריס ענייה יותר מאשר בתחילתה. עובדות שנבררו בקפידה ונערכו זו לצד זו באופן מלאכותי משמשות כהצדקה של טן לפסק הדין הקטגורי שלו נגד המהפכה. שורו וראו כיצד רצו הפלבאים להיות דיקטטורים ורק דחקו את עצמם אל סף הרעב!

קשה להעלות על הדעת חיבור מוסרני כה חסר השראה. ראשית כל, אם המהפכה החריפה את סבלות העם, הרי שהאשמה נחה בראש ובראשונה אל פתחם של המעמדות השליטים, אשר דחקו את העם למהפכה. שנית, המהפכה הצרפתית הדגולה לא מיצתה את עצמה בתורים של רעבים במאפיות. צרפת המודרנית כולה, ובמובנים רבים הציוויליזציה המודרנית כולה, צמחו מתוך מצעה הפורה של המהפכה הצרפתית!

במהלך מלחמת האזרחים בארה"ב, בשנות הששים למאה הקודמת, נהרגו קרוב לחצי מיליון איש. האם ניתן להצדיק את הקורבנות הללו?

מנקודת הראות של בעלי העבדים האמריקאים והמעמדות השליטים של בריטניה אשר צעדו לצדם – לא ולא! מנקודת הראות של העבד השחור או של הפועל הבריטי – בהחלט. ומנקודת הראות של התפתחות האנושות ככלל, אין כל ספק. מתוך מלחמת האזרחים של שנות הששים צמחה ארה"ב הנוכחית, על יוזמתה המעשית שאינה יודעת גבולות, הטכניקה הרציונלית שלה ומרצה הכלכלי. האנושות תבנה את החברה החדשה על הישגים אלה של האמריקניזם.

מהפכת אוקטובר העמיקה יותר מכל קודמיה חדור אל תוך קודש הקודשים של החברה – יחסי הקניין. יידרש עוד זמן רב בטרם יתגלו התוצאות היצירתיות של המהפכה בכל תחומי החיים. אך הכיוון הכללי של ההתרחשויות כבר ברור: לרפובליקה הסובייטית אין כל סיבה שהיא להשפיל ראשה בפני מאשימיה הקפיטליסטים ולדבר בלשון האפולוגטיקה.

על מנת שנוכל להעריך את המשטר החדש מנקודת הראות של ההתפתחות האנושית, עלינו להשיב בתחילה לשאלה, "כיצד מבטאת עצמה הקדמה החברתית וכיצד ניתן למדוד אותה?"

מאזן אוקטובר

הקריטריון העמוק והאוביקטיבי ביותר, שאין עליו כל עוררין הוא: ניתן למדוד את הקדמה על פי הגידול בפריון כוח העבודה החברתי. מזווית ראייה זו, אומדנה של מהפכת אוקטובר כבר ניתן בשטח. עקרון הארגון הסוציאליסטי המחיש לראשונה בהסטוריה את יכולתו לתעד תוצאות בתפוקה שטרם נשמעו תוך פרק זמן כה קצר.

עקומת ההתפתחות התעשייתית של רוסיה, במונחים של מדדים מספריים גלמיים, היא כדלקמן, תוך התבססות על 1913, השנה האחרונה לפני המלחמה, כ100-. שנת 1920, נקודת השיא של מלחמת האזרחים, היא גם הנקודה הנמוכה ביותר בתפוקה – רק 25, היינו, רבע מהתפוקה הקדם-מלחמתית. ב1925-, עלה מדדנו ל75-, היינו, שלושה רבעים מהתפוקה הקדם-מלחמתית; ב1929-, כ200-, וב1932- – 300 – היינו, פי שלושה מאשר בערב המלחמה.

התמונה מתבהרת עוד יותר לאור המדד הבינלאומי. בשנים 1925-1932, הצטמצמה תפוקתה התעשייתית של גרמניה פי אחד ומחצה ובארה"ב פי שניים, בעוד שבברה"מ היא הוכפלה פי ארבעה. הנתונים הללו מדברים בעד עצמם.

אין לי כל כוונה להכחיש או להסתיר את הצד האפל של המשק הסובייטי. תוצאות המדד התעשייתי מושפעות באורח ייחודי מההתפתחות הבעייתית של החקלאות, היינו, התחום שבמהותו של דבר טרם הגיע לרמת השיטות הסוציאליסטיות, אך אשר בה בעת הובל בדרך הקולקטיביזציה בלא הכנה מספקת, באופן בירוקרטי ולא טכני או כלכלי. זוהי שאלה חשובה, אך למרבה הצער היא חורגת מעבר לגבולות הרצאתי.

ראוי לסייג את נתוני המדד שצוינו לעיל בסייג נוסף. התוצאות הברורות והנפלאות, בדרכן, של התיעוש הסובייטי זקוקות לבדיקה כלכלית נוספת מנקודת הראות של ההסתגלות ההדרגתית של מרכיבי המשק השונים, שיווי המשקל הדינמי ביניהם וכתוצאה מכך, יכולת הייצור שלהם. כאן לא ניתן יהיה להמנע מקשיים גדולים, ואף מנסיגות. הסוציאליזם אינו מגיח בצורתו המושלמת מתוכנית החומש בדומה לאתנה מראשו של זאוס, או אפרודיטה מקצף הים. קודמים לו עשורים של עבודה מתמדת, של שגיאות, תיקונים ורה-ארגון. יתרה מזו, הבה לא נשכח שתהליך הבנייה הסוציאליסטי, מעצם טבעו, יכול להגיע לשלמות רק בזירה הבינלאומית. אך אפילו המאזן הכלכלי החיובי ביותר בדמות הנתונים שהוצגו לעיל יכול לגלות רק עד כמה החישובים המוקדמים לא היו מדויקים, כמה פגמים היו בתכנון וכמה החלטות שגויות התקבלו. הוא אינו יכול להפריך בשום אופן את העובדה שבוססה היטב מבחינה אמפירית – האפשרות להעלות, בעזרת שיטות סוציאליסטיות, את הפריון של עבודה קיבוצית לגבהים חסרי תקדים. אף אחד ושום דבר אינו יכול ליטול מאיתנו את הנצחון הזה, שנודעת לו חשיבות הסטורית כלל-עולמית.

לאחר כל שנאמר, אין כל טעם להקדיש זמן לקובלנות כאילו מהפכת אוקטובר הובילה לשקיעת הציוויליזציה הרוסית. זהו קולם של בתי האחוזות והסלונים שנחשפו בריקנותם. ה"ציוויליזציה" הבורגנית-פאודלית שהודחה על ידי ההתקוממות הפרולטרית היתה רק ברבריזם עם קישוטים בנוסח חצרו של ג'ינגס חאן. בעוד שנותרה בלתי-נגישה לעם הרוסי, היא לא הביאה עמה חידושים רבים לאוצר התרבות האנושית.

אך אפילו באשר לציוויליזציה זו, שהרוסים הלבנים כה אבלים עליה, עלינו לנסח את השאלה ביתר דייקנות – באיזה מובן הושמדה? רק במובן אחד: המונופול של מיעוט קטן על אוצרות התרבות הוא נחלת העבר. אך כל דבר שיש לו ערך תרבותי בציוויליזציה הרוסית הישנה נותר על כנו. ה"הונים" של הבולשביזם לא שמו לאל את הישגי התבונה ואף לא השמידו את יצירות האמנות. נהפוך הוא, הם אספו בקפדנות את פלאי היצירתיות האנושית וארגנו אותם בסדר מופתי. תרבות המונרכיה, האצולה והבורגנות נהפכה כיום לתרבות המוזיאונים להסטוריה.

בני העם מבקרים במוזיאונים הללו בשקיקה. אך הם אינם חיים בתוכם. הם לומדים. הם בונים. רק העובדה שמהפכת אוקטובר לימדה את בני העם הרוסי, ואת עשרות העמים של רוסיה הצארית, קרוא-וכתוב חשובה אלפי מונים מכל החממה התרבותית של הציוויליזציה הרוסית לשעבר.

מהפכת אוקטובר הניחה את היסודות לציוויליזציה חדשה שלא נועדה למיעוט נבחר, כי אם לכל. בכך חשים ההמונים בכל רחבי העולם. מכאן גם אהדתם לברה"מ, שהיא לוהטת לא פחות משנאתם לרוסיה הצארית בעבר.

השפה האנושית היא כלי שאין לא תחליף, לא רק למתן שמות לארועים, אלא גם להערכתם. על ידי סינון כל המקרי, החולף והמלאכותי, היא מטמיעה לתוך עצמה את כל שהוא חיוני, טיפוסי ובעל משקל. שימו לב באיזו רגישות הבחינו לשונות האומות המתורבתות בין שתי תקופות בהתפתחותה של רוסיה. תרבות האצולה הביאה לשפות העולם מלים מתועבות כגון צאר, קוזאק, פוגרום ונגאיקה. אתם מכירים את המלים הללו ויודעים את פרושן. מהפכת אוקטובר הוסיפה לשפת העולם מלים כגון בולשביק, סובייט, קולחוז, גוספלאן [ר"ת של רשות התכנון הממשלתית] ופיאטילקה. כאן משמשת לנו הבלשנות המעשית כבית משפט עליון של ההסטוריה!

המשמעות העמוקה ביותר של המהפכה, שהיא גם הקשה ביותר להעמדה במבחן מיידי, טמונה בעובדה שהיא יוצרת וממתנת את אופי העם. התפיסה של בני העם הרוסי האיטיים, סבילים, מלנכוליים ומיסטיים רווחת למדי, ולא במקרה. יש לה שורשים – בעבר. אך בארצות המערב, אותם השינויים מרחיקי הלכת שחוללה עד כה המהפכה באופיים של בני העם טרם זכו להתיחסות הראויה. האם ייתכן אחרת?

כל אדם שצבר נסיון בחיים יכול להיזכר בתמונה של צעיר שהכיר – פתוח, רגיש ופגיע – שנהפך מאוחר יותר לפתע פתאום, תחת השפעתו של דחף מוסרי חזק, לאדם חזק יותר, מאוזן יותר שכמעט ולא ניתן עוד להכירו. בהתפתחות של אומה שלמה, תמורות מוסריות שכאלו הן פרי המהפכה.

התקוממות פברואר כנגד האוטוקרטיה, המאבק באצולה, במלחמה האימפריאליסטית, בעד השלום, האדמה והשוויון הלאומי, התקוממות אוקטובר, הדחת הבורגנות ואותן המפלגות שתמכו בה, או ביקשו להגיע להסכמה עמה, שלוש שנות מלחמת אזרחים לאורך חזית של קרוב ל8,000- ק"מ, שנות המצור הימי, הרעב, היסורים והמגפות, שנות השיקום הכלכלי המואץ, הקשיים והוויתורים החדשים – כל אלה מהווים בית-ספר קשה וטוב. פטיש כבד מנפץ זגוגיות, אך מחשל פלדה. פטיש המהפכה מחשל את פלדת אופיו של העם.

"מי יהיה מוכן להאמין", כתב גנרל צאריסטי בשם זאלווסקי בזעם זמן קצר לאחר המהפכה, "כי סבל או שוער ייהפכו לפתע פתאום לשופט עליון, שרת למנהל מחלקה בבית חולים, ספר לנושא משרה בכירה, רב"ט למפקד גייס, פועל יום לראש עיר, מנעולן למנהל מפעל?"

"מי יאמין לכך?" אך לא היתה כל בררה אלא להאמין, כשהרב"טים הביסו את הגנרלים, כשראש העיר – לשעבר פועל יום – שבר את התנגדותה של הבירוקרטיה הישנה, משמן העגלות השליט סדר במערכת התעבורה, והמנעולן כמנהל הכניס את הציוד התעשייתי למצב עבודה. "מי יאמין לכך?" נראה אם מישהו מוכן לנסות שלא להאמין.

על מנת להסביר את הדבקות העיקשת שמגלים המוני בניה של ברה"מ לאורך כל שנות המהפכה, מסתמכים משקיפים זרים רבים – כהרגלם בקודש – על ה"סבילות" שבאופי הרוסי. כמה אנכרוניסטי! ההמונים המהפכניים נושאים מחסור בסבלנות, אך לא בסבילות. במו ידיהם, הם בונים כיום עתיד טוב יותר ונחושים בדעתם ליצור אותו בכל מחיר. שהמעמד היריב רק ינסה לכפות את רצונו מבחוץ על ההמונים הסבלניים הללו! מוטב שיימנע מכך!

המהפכה ומקומה בהסטוריה

לפני סיום, ברצוני לנסות ולקבוע עתה את מקומה של מהפכת אוקטובר, לא רק בהסטוריה של רוסיה, אלא בהסטוריה של העולם. במהלך שנת 1918, תוך תקופה של שמונה חודשים, התנגשו שתי מגמות הסטוריות. התקוממות פברואר – אותו הד מאוחר למאבקים הגדולים שהתנהלו במאות שעברו על אדמותיהן של הולנד, אנגליה, צרפת, וכמעט בכל יבשת אירופה גופא – תופסת את מקומה בסדרת המהפכות הבורגניות. מהפכת אוקטובר הכריזה על שלטון הפרולטריון וסללה את הדרך להגשמתו. הקפיטליזם העולמי נחל את תבוסתו הגדולה הראשונה בשטחה של רוסיה. השרשרת התנפצה בחולייתה החלשה ביותר. אך היתה זו השרשרת אשר התנפצה, לא רק החוליה.

הקפיטליזם מיצה את עצמו כמערכת עולמית. הוא חדל למלא את תפקידו הבסיסי: העלאת רמת העצמה האנושית והעושר האנושי. האנושות אינה יכולה להישאר מקובעת ברמה אליה הגיעה. רק עלייה חדה בתפוקה וארגון הגיוני ומתוכנן, היינו, ארגון סוציאליסטי של הייצור וההפצה, יכולים להבטיח לאנושות – לכל האנושות – רמת חיים סבירה, ובה בעת להקנות לה את תחושת החירות היקרה מפז באשר לפעילותה הכלכלית. זוהי חירות בשני מובנים: ראשית כל, האדם לא ייאלץ עוד להשקיע את החלק הארי של חייו בעבודה גופנית. שנית, הוא לא יהיה תלוי עוד בחוקי השוק, היינו, בכוחות העיוורים והסמויים אשר פועלים מאחורי גבו. הוא יבנה את משקו בחופשיות, על פי תוכנית, כשמצפן בידו. הפעם זוהי שאלה של העמדת האנטומיה של החברה לבדיקת רנטגן יסודית, של חשיפת כל סודותיה והכפפת כל הפונקציות שלה לתבונה ולרצון הקיבוציים של האנושות. במובן זה, הסוציאליזם חייב להפוך לשלב חדש בהתקדמות ההסטורית של האנושות. בזמן שקדם לאבינו מולידנו, שחימש עצמו לראשונה בגרזן מאבן, היווה הטבע כולו קנוניה של כוחות חשאיים ועוינים. מאז, שפכו מדעי הטבע, ביחד עם הטכנולוגיה המעשית, אור יקרות על הטבע, שהגיע עד למעמקיו החבויים ביותר. באמצעות האנרגיה החשמלית, הפיזיקאי בוחן מקרוב את גרעין האטום. לא רחוקה השעה בטרם יפתור המדע בקלות את חידת האלכימאים, ויהפוך דשן לזהב וזהב לדשן. במקום בו מלכו בעבר השדים והרוחות של הטבע ביד רמה, מולך כיום רצונו היצרני של האדם אף ביתר שאת.

אך בשעה שניהל את מאבקו המנצח בטבע, גיבש האדם את יחסיו עם הזולת באופן שאפשר לכמה אנשים לתבוע ציות עיוור מהזולת, כאילו היו דבורים או נמלים. באיטיות רבה, הוא התקרב לבעיות החברה האנושית.

הרפורמציה היוותה את נצחונו הראשון של האינדיבידואליזם הבורגני בתחום שנשלט על ידי מסורת גוועת. מהכנסיה, עברה ההגות הביקורתית למדינה. משנת ריבונות העם וזכויות האדם והאזרח, שנולדה במאבק באבסולוטיזם ובאחוזות הימי-ביניימיות, הלכה וצברה כוח. כך עלתה השיטה הפרלמנטרית. ההגות הביקורתית חדרה אל תחום המנהל הממשלתי. הרציונליזם הפוליטי של הדמוקרטיה היה ההישג הנעלה ביותר של הבורגנות המהפכנית.

אך בין הטבע למדינה עומדים חיי הכלכלה. המדע הטכני שחרר את האדם מעריצות היסודות הישנים – אדמה, מים, רוח ואש – רק כדי להכפיפו לעריצותו הוא. האדם חדל להיות עבד של הטבע, והפך להיות עבד למכונה, וגרוע מכך, עבד להיצע ולביקוש. המשבר העולמי הנוכחי ממחיש בצורה טרגית במיוחד כיצד האדם, הצולל אל מצולות האוקיאנוס, הטס הרחק מעלה על הסטרטוספירה, המשוחח בעזרת גלים בלתי-נראים עם קצווי כדור הארץ, כיצד שליט גאה ונועז זה של הטבע נותר עדיין עבד לכוחות העיוורים של כלכלתו. המשימה ההסטורית של תקופתנו היא החלפת המשחק הבלתי-מבוקר של השוק בתכנון סביר, בהטלת משמעת בכוחות הייצור, באילוצם לשתף פעולה מתוך הרמוניה ולשרת את צרכי האנושות בצייתנות. רק על בסיס חברתי חדש זה, יהא האדם מסוגל למתוח את אבריו הלאים ולהפוך – והכוונה לכל גבר ולכל אשה, ולא רק למיעוט נבחר – לאזרח בעל סמכות מלאה בתחום ההגות.

עתידו של האדם

אך עדיין אין זה סוף הדרך. לא, זוהי רק ההתחלה. האדם מכנה עצמו נזר הבריאה. יש לו זכות מסוימת לתואר זה. אך מי קבע שהאדם בן זמננו הוא הנציג האחרון והנעלה ביותר של המין "הומו ספיינס"? לא, מבחינה גופנית כמו גם מבחינה רוחנית, הוא עדיין רחוק מאד משלמות: הוא נולד בטרם עת מבחינה ביולוגית, עם יכולת מחשבה דלה, וטרם יצר שיווי-משקל אורגני חדש.

נכון אמנם שהאנושות הולידה מתוכה כמה וכמה פעמים ענקי הגות ומעשה, אשר מתנשאים מעל בני זמנם בדומה לפסגות בשרשרת הרים. למין האנושי יש בהחלט זכות להתגאות באריסטו, שייקספיר, דארווין, בטהובן, גתה, מרקס, אדיסון ולנין שלו. אך מדוע הם כה נדירים? מעל לכל, מכיוון שכמעט בלא יוצא מן הכלל, הם באו מתוך המעמדות הבינוני והעליון. מלבד יוצאים נדירים מכלל זה, ניצוצות הגאונות הטמונים במעמקים המודחקים של בני האדם כבים בטרם יוכלו לעלות באש. אך גם משום שתהליכי היצירה, הפיתוח והחינוך של אדם היו ועודם עניין מקרי בעיקרו של דבר, בלא אורן של תאוריה ופרקטיקה, בלא כפיפות לתודעה ולרצון.

מדעי האנתרופולוגיה, הביולוגיה, הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה צברו הררי נתונים במטרה להבהיר לאנושות את אתגר הפיתוח של הגוף האנושי והנפש האנושית במלוא חריפותו. הפסיכואנליזה, בידו מלאת ההשראה של זיגמונד פרויד, הסירה את המסווה מעל הבאר המכונה בפי המשוררים "הנפש". ומה הסתבר? הסתבר שהחשיבה המודעת שלנו מהווה רק חלק זעיר מפעילותם של כוחות נפשיים אפלים. צוללנים מנוסים מעמיקים רדת אל קרקעית האוקיאנוס, ושם מצלמים דגים מסתוריים. ההגות האנושית, השוקעת אל תחתית מקורותיה הנפשיים, חייבת לשפוך אור על הכוחות המניעים המסתוריים ביותר של הנפש ולהכפיפן למרות התבונה והרצון האנושי.

ברגע שנפטר מהכוחות האנרכיים של חברתו, יוכל האדם להתחיל בעבודה על עצמו, בעלי ובאביק של הכימאי. לראשונה, תתייחס האנושות אל עצמה כאל חומר גלם, או במקרה הטוב, כאל מוצר גופני ונפשי מוגמר למחצה. משמעות הסוציאליזם תהא זינוק ממרחב ההכרח אל מרחב החירות גם במובן זה, שהאדם בן זמננו, על כל הסתירות והעדר ההרמוניה הגלומים בו, יסלול את הדרך אל מין אנושי חדש ומאושר יותר.

---

[1] האינטרנציונל הסוציאל-דמוקרטי: לאורך ההסטוריה, "סוציאל-דמוקרטית" היה התואר שאימצו לעצמן מפלגות פועלים רבות. האינטרנציונל התפרק ב1914- לאחר שמרבית המפלגות החברות בו תמכו במלחמה האימפריאליסטית.

[2] פואנקרה, רימון (1860-1934): נשיא צרפת, 1913-20, ראש ממשלה ב1912-, 1922-24 ו1926-29-.

[3] קרנסקי, אלכסנדר (1882-1970): ראש-ממשלה רפורמיסטי ברוסיה של 1917; הודח במהפכת אוקטובר.

[4] ליבקנכט, וילהלם (1826-1900): לצד בבל, מייסד המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית.

[5] ליבקנכט, קרל (1871-1919): מנהיג האגף השמאלי במפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית. התנגד למלחמת העולם הראשונה; ייסד את "ברית ספרטקוס" ביחד עם רוזה לוקסמבורג. נרצח בידי כוחות ריאקציונריים בינואר 1919.

[6] קלאוזוויץ, קרל פון (1780-1831): קצין פרוסי, תאורטיקן צבאי.

[7] דומה: הפרלמנט ברוסיה לפני 1917, שהתבסס על זכויות הצבעה מעמדיות.

[8] מיליוקוב, פאוול (1859-1943): מנהיג מפלגת ה"קדטים" הקפיטליסטית ברוסיה. שר החוץ עד מאי 1917.

[9] בונפארטה, נפוליון הראשון (1769-1821): עלה לשלטון בהפיכה ב1804-, והכריז על כינון האימפריה הצרפתית ועל עצמו כקיסר.

[10] מנשביקים: האגף הרפורמיסטי של מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית של רוסיה (RSDLP), עד 1912, שאז הפכו הם והבולשביקים למפלגות נפרדות. המנשביקים התנגדו למהפכת אוקטובר 1917.

[11] סוציאל-רבולוציונרים (SRs): מפלגה סוציאליסטית של האיכרים. לאחר פיצולה ב1917-, הצטרפו אנשי האגף השמאלי בה לזמן-מה לממשלה הסובייטית, בעוד שאנשי האגף הימני התמידו בהתנגדותם למהפכה.

[12] יעקובינים: הכינוי הרווח לאנשי "חברת ידידי החוקה", שהיו האגף הרדיקלי במהפכה הצרפתית.