לקחי אוקטובר

(קטעים)

 

ליאון טרוצקי

 

1924

 

אנו הצלחנו במהפכת אוקטובר, אולם מהפכת אוקטובר הצליחה אך מעט בעיתונות שלנו. עד ליום זה, אין לנו אף יצירה אחת ויחידה, אשר נותנת תמונה מקיפה על התפרצות אוקטובר, ואשר שמה את הדגש הנכון על הצדדים הארגוניים והפוליטיים המכריעים. גרוע מזאת, אפילו אותו חומר ממקור ראשון הניתן לשימוש והמתייחס ישירות לפרטים השונים של ההכנות למהפכה, או למהפכה עצמה, עדיין לא פורסם. מסמכים רבים, וכמות רבה של חומר שיש להם השלכות על ההיסטוריה הקדם-אוקטוברית של המהפכה ושל המפלגה, ראו אור; כמו כן פרסמנו חומר ומסמכים רבים המתייחסים לתקופה שלאחר אוקטובר. אך אוקטובר עצמו זכה בהרבה פחות תשומת לב. נראה כאילו סיכמנו לעצמנו שמאחר והגענו למהפכה, לעולם לא נצטרך לחזור עליה. הרי זה כאילו שחשבנו שלא נוכל לקבל עזרה מידית ומהירה, בזמן שאנו מתמודדים עם משימות העתיד שלא יכולות להידחות, מעצם הלימוד של אוקטובר, של התנאים הממשיים של ההכנות אליו, של השגתו הממשית, ושל עבודת גיבושו בשבועות הראשונים.

                                   

גישה כזו - אפילו אם היא תת-מודעת - היא מוטעית מיסודה; יתר על כן, היא צרה ולאומנית. יתכן שאנו עצמנו לעולם לא נאלץ לחזור על הניסיון של מהפכת אוקטובר, אך לא משתמע כלל מכאן, שאין לנו מה ללמוד מניסיון זה. אנו מהווים חלק מהאינטרנציונל, והפועלים בכל יתר הארצות עדיין מתמודדים עם פתרון בעיית ה"אוקטובר" שלהם. בשנה שחלפה היו לנו הוכחות מבוססות ביותר, שהמפלגות הקומוניסטיות המתקדמות ביותר של המערב, לא זו בלבד שלא הצליחו להטמיע את ניסיון אוקטובר, אלא אף הוכיחו בורות בידיעת העובדות עצמן.

                                   

אמנם, יתכן ותועלה התנגדות, שבלתי אפשרי ללמוד את אוקטובר, או אפילו לפרסם מסמכים המתייחסים אליו, בלי להסתכן בגירוי ריבים ישנים, אך גישה כזו לשאלה היא קטנונית למדי. אמנם חילוקי הדעות ב-1917 היו עמוקים ביותר, ובשום פנים ואופן לא מקריים. אין דבר מכוער יותר מלהפכם עתה, לאחר שעברו מספר שנים, לכלי התקפה נגד אלה שטעו בזמנו. אך יהא זה אפילו עוד יותר מוטעה לשמור על שתיקה ביחס לבעיות החשובות ביותר של מהפכת אוקטובר שהן בעלות חשיבות בינלאומית, בגלל שיקולים אישיים חסרי חשיבות.

                                   

בשנה שחלפה (1923) נחלנו שני כישלונות מכריעים בבולגריה. תחילה, החמיצה המפלגה הזדמנות חשובה לפעולה מהפכנית בגלל שקולים דוקטרינרים ופטליסטים (אותה הזדמנות היתה התקוממות האיכרים אחרי ההפיכה של צנקוב ביוני). לאחר מכן, כאשר המפלגה ניסתה להפוך את טעותה לברכה, נכנסה במלוא התנופה להתקוממות ספטמבר, מבלי שנקטה לפני כן בצעדים הפוליטיים והארגוניים ההכרחיים. המהפכה הבולגרית צריכה היתה להוות את הפתיחה למהפכה הגרמנית. לרוע המזל, הפתיחה הבולגרית הכושלת הובילה להמשך עוד יותר גרוע בגרמניה עצמה. בחלק השני של השנה שעברה, היינו עדים בגרמניה להמחשה מופתית, כיצד אפשר להחמיץ הזדמנות מהפכנית יוצאת דופן, בעלת חשיבות היסטורית עולמית. אף על פי כן, כמו הניסיון הבולגרי, גם הניסיון הגרמני של השנה שעברה, לא קיבל הערכה נאותה ומוחשית די הצורך. כותב שורות אלה שרטט את ראשי הפרקים העיקריים[1] של התפתחות המאורעות בגרמניה בשנה שחלפה. כל מה שארע מאז אימת את אותם ראשי פרקים הן בפרטיהם והן בשלמותם. אף לא אחד ניסה להציע הסבר שונה. אך לנו דרוש יותר מאשר ראשי פרקים. דין וחשבון קונקרטי, מלא בעובדות, על ההתפתחויות של השנה האחרונה בגרמניה הוא חיוני לגבינו. מה שדרוש לנו הוא דין וחשבון שיכול לספק הסבר מוחשי לסיבות של כשלון היסטורי אכזרי זה.

                                   

אך קשה לדבר על ניתוח המאורעות בבולגריה וגרמניה, כאשר אנו עצמנו לא הגשנו דין וחשבון מעובד פוליטית וטקטית של מהפכת אוקטובר, עד היום הזה. אף פעם לא הבהרנו לעצמנו מה השגנו, וכיצד השגנו זאת. אחרי אוקטובר, עם גל הניצחון, נראה היה שהמאורעות באירופה יתפתחו מעצמם, וזאת בתקופת זמן כה קצרה שלא תשאיר זמן להשוואה תיאורטית של לקחי אוקטובר. אך המאורעות הוכיחו שבלי מפלגה המסוגלת להדריך את המהפכה הפרולטרית, המהפכה עצמה הופכת לבלתי אפשרית. הפרולטריון לא יכול לתפוס את השלטון על ידי התעוררות ספונטנית. אפילו בגרמניה, הנמצאת ברמת תיעוש ותרבות גבוהה, ההתעוררות הספונטנית של הפועלים, בנובמבר 1918, רק הצליחה להעביר את השלטון לידי הבורגנות. מעמד רכושני אחד מסוגל לתפוס את השלטון מידי מעמד רכושני שני, מאחר והוא יכול להישען על עושרו, על רמתו התרבותית, ועל אין-סוף קשריו עם מנגנון המדינה. לעומת זה אין דבר אחר שיכול לשרת את הפרולטריון כתחליף למפלגתו הוא. רק במחצית 1921 החלה לפעול התוכנית השלמה של בנין המפלגות הקומוניסטיות (תחת הסיסמאות: "רכשו את ההמונים", "חזית מאוחדת" וכו'). בעיות אוקטובר התרחקו, ובמקביל חקר אוקטובר גם הוא נסוג אל מאחורי הקלעים. בשנה האחרונה מצאנו את עצמנו שוב פנים אל פנים מול הבעיות של המהפכה הפרולטרית. הגיע הזמן שנאסוף את כל המסמכים, שנדפיס את כל החומר שבתחום השגתנו ונקדיש את עצמנו למחקר זה!

 

היטב אנו מודעים לעובדה, שכל אומה, כל מעמד ואפילו כל מפלגה, לומדת בראש ובראשונה מניסיונה הקשה היא. אך מכאן כלל לא משתמע שניסיון ארצות, מעמדות ומפלגות אחרות הוא בעל חשיבות פחותה. לו היינו נכשלים בלימוד לקחי המהפכה הצרפתית הגדולה, מהפכת 1848 והקומונה הפריזאית, לעולם לא היינו מגיעים למהפכת אוקטובר, למרות שעברנו את ניסיון 1905. ואחרי הכל, עברנו אח הניסיון הלאומי הזה שלנו בהתבססנו על מסקנות מהפכות קודמות, ובהמשיכנו את הקו ההיסטורי שלהם. לאחר מכן, עברה כל התקופה של מהפכת-הנגד בחקירת הלקחים שצריך היה ללמוד והמסקנות שצריך היה להסיק משנת 1905. למרות זאת, שום עבודת מחקר כזו לא נעשתה ביחס למהפכה המנצחת של 1917, ולו גם עשירית המלאכה. ברור שאין אנו חיים עתה בתקופת ריאקציה, כמו שאין אנו בגלות. מצד שני הכוחות והמקורות הנמצאים עתה ברשותנו אינם ניתנים כלל להשוואה עם מה שעמד ברשותנו באותם ימי סבל. כל מה שנחוץ הוא להציב באופן הברור והפשוט ביותר את המשימה של לימוד מהפכת אוקטובר, הן בקנה המידה המפלגתי והן בקנה המידה של האינטרנציונל. הלימוד וההטמעה של ניסיון אוקטובר, צעד אחר צעד, הם ללא תחליף לכל המפלגה, ובעקר לדור הצעיר שלה, שכן ניסיון זה סיפק את המבחן העליון של העבר, שאין עליו עוררין, והפותח לרווחה את שערי העתיד. הלקחים הגרמניים של השנה שעברה מהווים לא רק תזכורת רצינית אלא אף אזהרה חמורה...

                  

...הכלי הבסיסי של מהפיכה פרולטרית היא המפלגה. על בסיס ניסיוננו, אפילו אם נתייחס רק לשנה אחת - מפברואר 1917 לפברואר 1918 - ועל בסים ניסיון משלים בפינלנד, הונגריה, איטליה, בולגריה וגרמניה, אנו יכולים להניח כמעט כחוק בלתי משתנה, שמשבר מפלגתי הוא בלתי נמנע במעבר מפעילות מהפכנית מכינה, למאבק המיידי לתפיסת השלטון. באופן כללי, מתעוררים משברים חמורים במפלגה בכל מפנה משמעותי בדרכה, הן כמבשרי המפנה, והן כתוצאה לו. ההסבר לכך טמון בעובדה שלכל תקופה במשך התפתחות המפלגה יש תווי אופי, הרגלים ושיטות עבודה מיוחדים לה. כאן טמון המקור הישיר והמידי של משברים וחיכוכים מפלגתיים פנימיים. "לעתים קרובות מדי קורה", כתב לנין ביולי 1917, "שכאשר ההיסטוריה פונה פניה חדה, המפלגות, ולו גם המתקדמות ביותר, אינן מסוגלות, במשך תקופח זמן, אם ארוכה ואם קצרה, להתאים את עצמן לתנאים החדשים. הם ממשיכות לחזור על סיסמאות אתמול, סיסמאות שאכן היו נכונות אתמול, אך אבדו את משמעותן היום, בהפכן חסרות משמעות 'פתאום', באותה פתאומיות בה עשתה ההיסטוריה את פנייתה". מכאן נובעת הסכנה שאם הפניה היא חדה או פתאומית יתר על המידה, ואם בתקופה הקודמת הצטברו יותר מדי אלמנטים של אינרציה ושמרנות בגופים המנהיגים של המפלגה, אזי המפלגה מוכיחה שאין היא מסוגלת לתפקד בהנהגה באותו רגע קריטי שאליו היא הכינה את עצמה במשך שנים ועשרות שנים; המפלגה נהרסת על ידי משבר, ותנועת ההתקוממות חולפת על פניה בדרך לכישלון.

                  

מפלגה מהפכנית נתונה ללחצים של כוחות פוליטיים אחרים. בכל שלב נתון של התפתחותה מעבדת המפלגה את שיטות ההגנה וההתנגדות ללחץ זה. בזמן מפנה טקטי, כתוצאה מההתקבצות מחדש ומהויכוחים הנובעים ממנו, נחלש כוח ההתנגדות של המפלגה. מכאן קיימת תמיד האפשרות שההתקבצויות הפנימיות במפלגה הנובעות ממפנה טקטי, עלולות להתפתח הרחק מעבר לנקודות השנויות במחלוקת מהן הם נבעו ולשמש משען לתביעות מעמדיות שונות. ביתר בהירות: המפלגה אשר לא מתקדמת באותו קצב של המשימות ההיסטוריות של מעמדה, הופכת או מסתכנת להיהפך למכשיר העקיף של מעמדות אחרים.

                  

אם מה שנאמר עד כה נכון לגבי כל מפנה רציני בטקטיקה, על אחת כמה וכמה לגבי מפנים אסטרטגיים גדולים. כשאנו אומרים "טקטיקה" בפוליטיקה, ומשתמשים באנלוגיה של המדע הצבאי, אנו מתכוונים לאמנות ניהול מבצעים בודדים. במילה אסטרטגיה אנו מבינים את תורת הכיבוש, כלומר תפיסת השלטון. קודם למלחמה לא נהגנו לעשות הבחנה זו. בתקופה של האינטרנציונל השני, הגבלנו את עצמנו אך ורק לתפיסה טקטית סוציאל-דמוקרטית. ולא היה זה מקרי. הסוציאל-דמוקרטיה השתמשה בטקטיקה פרלמנטרית, של אגודים מקצועיים, טקטיקה מוניציפלית, קואופרטיבית, וכו'. אבל השאלה של ליכוד כל הכוחות והמקורות - כל סוגי הגדודים - להשגת ניצחון על האויב, לאמיתו של דבר מעולם לא הועלתה בתקופת האינטרנציונל השני, כל עוד שהמשימות המעשיות של המאבק לשלטון, לא עלו. רק מהפכת 1905 הציבה לראשונה, לאחר הפסקה ארוכה, את השאלות האסטרטגיות הבסיסיות של מאבק פרולטרי. משום כך הושגו על ידי הסוציאל-דמוקרטיה המהפכנית הרוסית, כלומר הבולשביקים, יתרונות עצומים. התקופה הגדולה של אסטרטגיה מהפכנית החלה ב-1917, תחילה ברוסיה, ולאחר מכן ביתר חלקי אירופה. אסטרטגיה אינה תמיד מבטלת את הטקטיקה. השאלות של תנועת איגודים מקצועיים, של פעילות פרלמנטרית, וכו' לא נעלמות עתה אלא מבוצעות עם משמעות חדשה, כשיטות כפופות למאבק משולב לשלטון. הטקטיקה כפופה לאסטרטגיה.

 

אם מפנה טקטי מוביל בדרך כלל לוויכוחים פנימיים במפלגה, הרי החיכוך הנובע ממפנה אסטרטגי הוא עמוק לאין שעור! והמפנה החד מכולם הוא המפנה של מפלגה פרולטרית מעבודת הכנה ותעמולה, של ארגון ופעילות ממריצה, לעבר המאבק המיידי לתפיסת השלטון, להתקוממות מזוינת נגד הבורגנות. כל מה שלא החלטי, כל מה שספקני, פשרני, נכנע, בקיצור כל מה שנשאר מנשביקי במפלגה, עולה על פני השטח בהתנגדות להתקוממות, מחפש נוסחאות תיאורטיות להצדיק אה התנגדותו ומוצא אותן ערוכות במחסן הנשק של המתנגדים האופורטוניסטים מיום אתמול. עוד תהיינה לנו לא אחת הזדמנויות לבחון תופעה זו בעתיד...

 

*  *  *

 

ערב אוקטובר

 

הלחץ שהופעל על ידי לנין הבטיח את מעבר מאזן הכוחות המבוקש שמאלה, הן בתוך הוועד המרכזי והן בתוך הסיעה שלנו של הפרה-פרלמנט. הבולשביקים עזבו אות הפרה-פרלמנט ב-10 לאוקטובר. בפטרוגרד התנגש הסובייט עם הממשלה על צו ההעברה לחזית של אותו חלק בחיל המצב שהזדהה עם הבולשביקים. ב-16 לאוקטובר נוצר הכלי הסובייטי החוקי של ההתקוממות - הוועד הצבאי המהפכני. האגף הימני של המפלגה ניסה לעכב את התפתחות המאורעות. המאבק בין הנטיות השונות במפלגה, כמו המאבק המעמדי בארץ, נכנס לתקופתו המכריעה.

 

עמדת האגף הימני, מוארת בצורה הטובה והשלמה ביותר בכל הנוגע לעקרונות, על ידי מכתב שנחתם על ידי זינובייב וקמנייב הנקרא "על המצב השוטף". המכתב נכתב ב-11 לאוקטובר, כלומר שבועיים לפני ההתקוממות, ונשלח לארגונים המפלגתיים החשובים ביותר. המכתב יוצא בהתנגדות ברורה להחלטה בדבר התקוממות מזוינת, שאומצה על ידי הוועד המרכזי. בהזהירם מפני זלזול בכוח האויב, בעוד שלמעשה הם עצמם זלזלו באופן מחפיר בכוחות המהפכה ואפילו הכחישו שלהמונים יש הלך רוח מלחמתי (שבועיים לפני ה-25 באוקטובר!), המכתב מצהיר: "אנו משוכנעים עמוקות שהכרזת התקוממות מזוינת מיידית פרושה לשים על קרן הצבי, לא רק את גורל מפלגתנו, אלא גם את גורל המהפכה הרוסית והבינלאומית". אבל אם ההתקוממות ותפיסת השלטון אינם באים בחשבון, מה אז? התשובה במכתב היא ברורה למדי ומדויקת: "הצבא והפועלים מהווים אקדח המכוון לראש הבורגנות", ובגלל אקדח זה הבורגנות לא תהיה מסוגלת למגר את האסיפה המכוננת. "הסיכויים של מפלגתנו בבחירות לאסיפה המכוננת הם מצוינים... השפעת הבולשביזם גדלה... בעזרת טקטיקות נכונות, אנו יכולים לזכות בשליש, ואפילו יותר משליש, של המושבים באסיפה המכוננת".

 

כך, המכתב הזה מכוון באופן גלוי לדרך המובילה לכך שנשחק את תפקיד האופוזיציה "בעלת ההשפעה" באסיפה מכוננת בורגנית. כיוון סוציאל-דמוקרטי טהור זה מוסווה באופן שטחי על ידי השיקולים הבאים: "הסובייטים, מאחר והשתרשו עמוק בהווייתנו החברתית, אינם יכולים להישמד... האסיפה המכוננת עצמה יכולה לבסס את עבודתה המהפכנית רק על הסובייטים... האסיפה המכוננת יחד עם הסובייטים - זהו השילוב של מוסדות מדיניים שכלפיו אנו חותרים".

 

יש עניין מיוחד, לגבי אפיון כל הקו של האגף הימני, בעובדה שהתיאוריה של צורות מדיניות "משולבות", המתאם של האסיפה המכוננת עם הסובייטים, חזר בגרמניה, שנה ומחצה או שנתיים מאוחר יותר, על ידי רודולף הילפרדינג[2], שגם כן ניהל מאבק נגד תפיסת השלטון על ידי הפרולטריון. האופורטוניסט האוסטרו-הונגרי לא היה מודע לכך שהשתמש בפטנט גנוב.

                                        

המכתב "על המצב השוטף", מכחיש את הטענה שרוב העם ברוסיה כבר תמך בנו, על בסיס של הערכה פרלמנטרית טהורה של רוב זה. "ברוסיה רוב הפועלים הם אתנו", טוען המכתב, "וחלק ניכר של החיילים. כל השאר הוא מפוקפק. אנו כולנו, לדוגמא, משוכנעים שלו היו מקיימים בחירות לאסיפה המכוננת, רוב האיכרים היו בוחרים בשביל הסוציאל-רבולוציונרים והאם זה מקרי?"

 

הדרך בה הבעיה מנוסחת מגלה את הטעות הבסיסית והעיקרית, הנובעת מהכישלון להבין שלאיכרים יכולים להיות אינטרסים מהפכניים חזקים ודחף חזק להגשימם, אבל לא יכולה להיות להם עמדה פוליטית עצמאית. הם יכולים לבחור בבורגנות בהצביעם לסוציאל-רבולוציונרים, שהיא סוכנת הבורגנות, או להצטרף בפעולה לפרולטריון. השאלה איזה משתי האפשרויות יתגשמו תלויה בדיוק במדיניות שבחרנו. לו הלכנו לפרה-פרלמנט על מנת ליצור "אופוזיציה רבת השפעה" ("שליש, ויותר משליש מושבים") במועצה המכוננת, אז היינו חייבים כמעט אוטומטית להציב את האיכרים במצב כזה שהיה מכריח אותם לבקש את סיפוק האינטרסים שלהם דרך האספה המכוננת, וכתוצאה מכך הם היו פונים לא לאופוזיציה אלא לרוב. מצד שני, תפיסת השלטון על ידי הפרולטריון יצרה מייד את המסגרת המהפכנית בשביל מאבק האיכרות נגד בעלי האדמות ואנשי הרשות. אם נשתמש בביטויים שהם כה נפוצים בינינו על השאלה הזאת, המכתב הזה מביע בעת ובעונה אחת חוסר-הערכה יחד עם הערכה מופרזת של האיכרות. הוא מפחית בערך האפשרויות המהפכניות של האיכרות (תחת מנהיגות פרולטרית!) והוא מפריז בהערכת העצמאות הפוליטית שלהם. השגיאה הכפולה הזאת של תת-הערכה, והערכה מופרזת, בעת ובעונה אחת, של האיכרות, נובעת מצידה מהערכה לא-מספיקה של המעמד שלנו ומפלגתו - כלומר, מגישה סוציאל-דמוקרטית לפרולטריון. זה כלל אינו מפתיע. כל גווני האופורטוניזם הם, בחשבון הסופי מקופלים בהערכה מוטעית של הכוחות המהפכניים והאפשרויות הגלומות בפרולטריון.

 

בהתנגדו לתפיסת השלטון, המכתב מנסה להפחיד את המפלגה על ידי האפשרות של מלחמה מהפכנית. "המון החיילים תומך בנו מאחר ואנו מעלים לא סיסמת מלחמה, אלא סיסמת שלום... אם נתפוס את השלטון לבד, ואם נמצא עצמנו נאלצים על ידי המצב בעולם כולו להעסיק עצמנו במלחמה מהפכנית, המון החיילים יירתע מאתנו. החלק הטוב ביותר של הנוער החיילי יישאר כמובן אתנו - אך חלק הארי של המון החיילים יעזבנו". דרך טעון זו היא משמעותית ביותר. ישנו כאן הטעון הבסיסי לטובת חתימת חוזה שלום ברסט-ליטובסק. אך ברגע זה הוא מכוון נגד תפיסת השלטון. זה ברור למדי שההתנגדות המבוטאת במכתב "על המצב השוטף" הקלה לאחר מכן במידה רבה מאוד על הקבלה של שלום ברסט-ליטובסק על ידי אלה שתמכו בדעות המבוטאות במכתב הנ"ל.

 

נחזור כאן על מה שאמרנו במקרה אחר, כלומר, שהגאונות הפוליטית של לנין מתאפיינת לא על ידי התייחסות לכניעה הזמנית של ברסט-ליטובסק כעובדה מבודדת, אלא רק בהתייחסות לברסט-ליטובסק בשילוב עם אוקטובר. יש לזכור זאת תמיד.

 

מעמד הפועלים נאבק ומתבגר בהכרה שמתאשרת תמיד בעובדה שיתרון הכוח נמצא בצדו של האויב. עליונות זאת מכריזה על עצמה בחיים היומיומיים על כל צעד ושעל. לאויב עושר וכוח מדיני, כל אמצעי הפעלת לחץ אידיאולוגי וכל מכשירי הדיכוי. אנו מתרגלים לרעיון שעדיפות הכוחות היא לצדו של האויב; ומחשבה מורגלת זו נכנסת כחלק אינטגרלי לחיי המפלגה המהפכנית ולכל פעילותה במשך התקופה המכינה. התוצאות הנגרמות ממעשה בלתי זהיר או בלתי-בשל זה או אחר, משמשות כל פעם כתזכיר אכזרי ביותר לכוח האויב. אך מגיע הרגע כאשר אותו הרגל של ראיית האויב כחזק יותר הופך למכשול העיקרי בדרך לניצחון. החולשה הנוכחית של הבורגנות נראית מכוסה על ידי צל כוחה מיום אתמול. "אתם מזלזלים בהערכת כוח אויבכם!" קריאה זו משמשת כציר להתקבצות של כל הגורמים המתנגדים להתקוממות המזוינת. "כל מי שחושב לעשות לגבי ההתקוממות יותר מדבורים בעלמא", כתבו המתנגדים לה בארצנו, שבועיים לפני ניצחוננו, "חייב לבדוק את סיכוייה באופן מפוכח. וכאן אנו מרגישים שזו חובתנו להגיד שהסכנה הגדולה ביותר ברגע הנוכחי יכולה לנבוע מזלזול בכוחות האויב והגזמה בהערכה כוחנו. כוחות האויב גדולים מכפי שהם נראים לעין. פטרוגרד תחליט - אבל בפטרוגרד אויבי מפלגת הפרולטריון ריכזו כוחות ניכרים: 5000 יונקרים[3], מצוידים ומאורגנים היטב, ותודות למצבם המעמדי, משתוקקים ומסוגלים להילחם; וכמו כן מפקדת הצבא, ופלוגות המחץ, והקוזאקים וכן חלק חזק מחיל המצב, וכן ישנו חלק חזק מאוד של הארטילריה הפרוס בצורת מניפה סביב פטרוגרד. יתר על כן, אויבינו, בעזרת הזרוע המבצעת הכלל-רוסית של הסובייטים, ינסו ודאי להביא גדודים מהחזית".

 

במלחמת אזרחים, בה במידה שהיא איננה שאלה של ספירת גדודים לפני מעשה בלבד אלא של שרטוט מאזן כוחות גס של דרגת ההכרה שלהם, הערכה כזאת, כמובן, לעולם אינה יכולה להיות מספקת או מדויקת. אפילו לנין העריך שלאויב היו כוחות חזקים בפטרוגרד; והוא הציע שההתקוממות תתחיל במוסקבה, מקום בו, כפי שהוא חשב, היא יכולה להתבצע כמעט ללא שפיכות דמים. שגיאות חלקיות כאלה של תחזית הם לגמרי בלתי נמנעות, אפילו בתנאים הנוחים ביותר, ותמיד יותר מדויק לתכנן בהתאם לתנאים הפחות טובים. אך במקרה הנתון, יש בכך עניין שכוחות האויב הוערכו בהגזמה מפלצתית ושכל היחסים עוותו לגמרי, בזמן שלמעשה האויב היה חסר כל כוח מזוין.

 

שאלה זו - כפי שהוכיח ניסיון גרמניה - היא בעלת חשיבות ראשונה במעלה. כל זמן שמנהיגי המפלגה הקומוניסטית הגרמנית ניגשו אל סיסמת ההתקוממות בעיקר, אם לא אך ורק, מנקודת מוצא תועמלנית, הם פשוט התעלמו מהשאלה של הכוחות המזוינים שברשותו של האויב (הצבא, הגדודים הפשיסטים, משטרה, וכו'). נראה להם שהגאות המהפכנית הקבועה תפתור באופן אוטומטי את השאלה הצבאית. אך כאשר המשימה ניצבה נוכח פניהם, אותם חברים, שעד אז טיפלו בשאלת הכוחות המזוינים של האויב כאילו לא היו קיימים, עברו מייד לקיצוניות השניה. הם הפגינו אמונה גלויה בכל הסטטיסטיקות על הכוח המזוין של הבורגנות; הוסיפו לאחרונות, באופן קפדני, את כוחות הצבא והמשטרה; הפכו מהשלם מספר עגול (חצי מליון ומעלה) וכך הגיעו לכוח המוני מאורגן היטב, חמוש מכף רגל ועד ראש ולגמרי מספיק כדי לשתק את מאמציהם הם. אין ספק שכוחות הנגד-מהפכה הגרמניים היו הרבה יותר חזקים מבחינה מספרית, ובכל מקרה מאורגנים ומוכנים יותר טוב מהקורנילוביצים והקורנילוביצים למחצה שלנו. אבל גם הכוחות האפקטיביים של המהפכה הגרמנית היו כאלה. הפרולטריון מרכיב את הרוב המכריע של האוכלוסייה בגרמניה. בארצנו, השאלה - לפחות בשלב הראשוני - הוכרעה על ידי פטרוגרד ומוסקבה. בגרמניה, ההתקוממות היתה מייד מתלקחת בעשרות מרכזי עוצמה פרולטרים. בצורה זו הכוחות המזוינים של האויב לא היו נראים נוראים כפי שהם נראו בחישובים הסטטיסטים המעוגלים. בכל מקרה אנו חייבים לדחות באופן מוחלט את החישובים המגמתיים שנעשו ושעדיין נעשים לאחר הכישלון של אוקטובר הגרמני, על מנת להצדיק את המדיניות שהובילה לתבוסה. הדוגמה הרוסית שלנו היא בעלת חשיבות גדולה בהקשר זה. שבועיים קודם ניצחוננו חסר-שפיכות-הדמים בפטרוגרד, ויכולנו להשיגו אפילו שבועיים קודם, פוליטיקאים מנוסים של המפלגה ראו את היונקרים, שואפים לחימה ומוכשרים, את גדודי המחץ את הקוזאקים, חלק חזק וחשוב של חיל המצב והארטילריה, מוצבים נגדנו, פרוסים כמניפה, ואת הגדודים מגיעים מהחזית. אך במציאות כל זה הסתכם ללא כלום; במספרים מעוגלים, לאפס. עכשיו נתאר לעצמנו לרגע שמתנגדי ההתקוממות הלו זוכים בהתמודדות במפלגתנו ובוועד המרכזי. התפקיד שמשחקת המנהיגות במלחמת האזרחים הוא ברור לגמרי: במקרה כזה גורלה של המהפכה היה נקבע עוד טרם פרצה. אלא אם כן לנין היה קורא למפלגה נגד רצון הוועד המרכזי, כפי שהוא אמנם התכונן לעשות , דבר שהיה ללא ספק מצליח בו. אבל, בתנאים דומים, לא לכל מפלגה יש את הלנין שלה... לא קשה לדמות כיצד היתה נכתבת ההיסטוריה, לו היה מבוצע הקו של הימנעות מקרב בוועד המרכזי. ההיסטוריונים הרשמיים היו מסבירים, כמובן, שהתקוממות באוקטובר 1917 היתה צריכה להיות שיגעון מוחלט; והם היו מספקים לקורא לוחות סטטיסטיים מטילי אימה של היונקרים, הקוזאקים, גדודי המחץ והארטילריה הפרוסים כמניפה, גדודי צבא המגיעים מהחזית. כשמעולם לא נוסו באש ההתקוממות, הכוחות האלה היו נראים לאין שעור יותר נוראים ממה שהם הוכיחו את עצמם במציאות. זהו הלקח שמוכרח לבעור בתוך הכרתו של כל מהפכן!

 

הלחץ המתמיד, ללא לאות, והעקשני, שלנין הפעיל על הוועד המרכזי במשך כל ספטמבר ואוקטובר, נבע מפחדו המתמיד שמא נרשה לרגע המכריע לחמוק. כל זה - זה שטויות, ענה האגף הימני, השפעתנו תמשיך לגדול. מי צדק? ומה משמעות הפסד הרגע הנכון? שאלה זו כרוכה ישירות בנושא שעליו באה הערכת הבולשביקים, על הדרכים והאמצעים של המהפכה, לידי התנגשות רחבה וברורה ביותר עם ההערכה הסוציאל-דמוקרטית, המנשביקית: הראשונים כשהם פעילים ומעשיים עד הסוף בעוד שהאחרונים חדורים לגמרי בפטליזם. מה פרוש הדבר להפסיד את הרגע המכריע? התנאים הטובים ביותר להתקוממות קיימים כמובן, כאשר מתרחשת התזוזה המקסימלית לטובתנו במאזן הכוחות. אנו כמובן מתייחסים למאזן הכוחות בתחום ההכרה, כלומר בתחום מבנה-העל הפוליטי, ולא בתחום הבסיס הכלכלי, שאפשר להניח שהוא נשאר פחות או יותר בלתי משתנה במשך כל התקופה המהפכנית. על אותו בסיס כלכלי, אותה חלוקה חברתית, יחסי הכוחות עוברים שנויים התלויים בהלך רוחם של המוני הפרולטרים, שינויים התלויים במידה שבה אשליותיהם מתמוטטות וניסיונם הפוליטי גדל; במידה שבה הביטחון של מעמדות וקבוצות הביניים מתערער; ולבסוף, במידה שהאחרונים מאבדים את ביטחונם בעצמם. במשך מהפכה כל התהליכים האלה מתרחשים במהירות הברק. כל האמנות הטקטית גלומה בכך: שאנו נתפוס את הרגע שבו שילוב הנסיבות הוא הטוב ביותר עבורנו. המרד של קורנילוב הכין לחלוטין רגע כזה. ההמונים, מאחר ואבדו אמונם במפלגות של הרוב הסובייטי, ראו במו עיניהם את הסכנה של מהפכת-נגד. הם הגיעו למסקנה שרק הבולשביקים יכולים למצוא דרך לצאת מהמצב. לא התפוררותו של כוח המדינה, אף לא הגאות של האמון חסר-הסבלנות של ההמונים בבולשביקים יכלו להמשך לתקופת זמן בלתי מוגבלת. המשבר היה חייב להיפתר לכאן או לכאן. עכשיו או לעולם לא! חזר ושנה לנין.

                  

האגף הימני אמר לשם הפרכה: "זו תהיה טעות היסטורית עמוקה להציג אח השאלה של מעבר השלטון לידי המפלגה של הפרולטריון כ-'עכשיו או לעולם לא'. לא. מפלגת הפרולטריון תגדל והפרוגרמה שלה תתבהר להמונים הולכים וגדלים... יש רק דרך אחת בה המפלגה יכולה להפריע את הצלחותיה, והיא, אם תיקח את היוזמה להתקוממות בתנאים הנוכחיים... אנו מרימים את קולנו באזהרה נגד מדיניות הרסנית כזאת".

                  

האופטימיות הפטליסטית הזאת ראויה ללמוד קפדני ביותר. אין בזה שום דבר לאומי וודאי שאין זה דבר אינדיבידואלי. רק בשנה שעברה היינו עדים לנטייה זהה בגרמניה. הפטליזם הפסיבי הזה הוא באמת רק כיסוי לחוסר החלטיות ואפילו חוסר יכולת לפעולה, אבל הוא מסווה את עצמו באבחנה המנחמת שהשפעתנו, אתם יודעים, גדלה והולכת; שעם התקדמות הזמן, כוחותינו יגדלו בהתמדה. איזה תעתוע גס! כוחה של מפלגה מהפכנית גדל רק עד לנקודה מסוימת שאחריה יכול התהליך להוביל לכוון ההפוך. תקוות ההמונים משתנות לאכזבה כתוצאה מפסיביות המפלגה, בעוד שהאויב מחלים מבהלתו ומנצל את יתרון אכזבה זו. היינו עדים לנקודת מפנה מכריעה כזו בגרמניה באוקטובר 1923. אנו עצמנו לא היינו רחוקים מאוד ממפנה דומה של המאורעות ברוסיה, בסתיו 1917. לשם כך, דחייה של שבועות מעטים נוספים היתה אולי מספיקה. לנין צדק. זה היה אז או לעולם לא!

                  

"אבל השאלה המכריעה", וכאן מתנגדי ההתקוממות הביאו את טיעונם האחרון והחזק ביותר, "היא אם מצב רוחם של הפועלים והחיילים בבירה הוא באמת כזה שהם רואים את הצלתם רק בקרבות רחוב ושהם לוחצים להילחם. לא. מצב רוח כזה כלל לא קיים... לו המוני העניים בבירה היו במצב רוח מלחמתי והיו לוחצים לצאת לרחובות, היה בכך ערובה שיוזמתם תסחוף את הארגונים הגדולים והחשובים ביותר (איגוד עובדי הרכבת, איגוד עובדי הדואר והטלגרף, וכו') שבהם השפעת מפלגתנו חלשה. אך מאחר והלך רוח כזה כלל לא קיים אפילו בבתי החרושת והקסרקטינים, זו תהיה הונאה עצמית לבסס חישוב כל שהוא עליו.

                  

שורות אלה שנכתבו ב-11 לאוקטובר, מקבלות חשיבות יוצאת דופן כאשר אנו נזכרים שהחברים המנהיגים במפלגה הגרמנית, בנסותם להסביר את נסיגתם בשנה שעברה, הדגישו בייחוד את אי-נכונותם של ההמונים להילחם. אבל הנקודה המכריעה של השאלה נובעת מכך שניצחונה של התקוממות נעשה, באופן כללי, מובטח ביותר כאשר להמונים כבר יש מספיק ניסיון על מנת שלא להתנפל במלוא המרץ למאבק, אלא לחכות ולדרוש מנהיגות לוחמת, החלטית ומוכשרת. באוקטובר 1917, המוני מעמד הפועלים, או לפחות חלקיהם הקדמיים, כבר באו לכדי שכנוע רב על בסיס ניסיון הפגנת אפריל, ימי יולי ומאורעות קורנילוב, שלא מחאות בודדות ראשוניות, אף לא מבצע גישוש היו צו השעה – אלא התקוממות החלטית לתפיסת השלטון. הלך הרוח של ההמונים הפך במקביל מרוכז יותר, ביקורתי יותר ועמוק יותר. המעבר ממצב רוח משולהב, רענן, למבנה מחשבתי יותר מודע ובקורתי, מחייב, באופן הכרחי, הפסקה בהמשכיות המהפכנית. על משבר פרוגרסיבי כזה בהלך הרוח של ההמונים ניתן להתגבר על ידי מדיניות מתאימה של המפלגה. כלומר, מעל הכל, על ידי נכונות כנה ויכולת של המפלגה להנהיג את ההתקוממות של הפרולטריון. מצד שני, מפלגה המנהלת אגיטציה מהפכנית ממושכת, הקורעת את ההמון מהשפעת הפשרנים, ואז, לאחר שאמון ההמון העלה אותה לשיא, מתחילה להסס, להתחמק ולהימנע מהכרעה - מפלגה כזו משתקה את פעילות ההמונים, זורעת בהם התפרקות ואכזבה, ומביאה את המהפכה להרס; אך בתמורה היא מספקת לעצמה - אחרי התבוסה, תרוץ מוכן - שההמונים לא היו פעילים די הצורך. זה בדיוק היה הכוון שחתרו אליו במכתב "על המצב השוטף". למרבית המזל מפלגתנו, בהנהגת לנין, היתה מסוגלת לחסל בהחלטיות הלכי רוח כאלה. רק תודות לכך היא היתה מסוגלת להנהיג מהפכה מנצחת.

 

הערות