דין-וחשבון על אירגון העבודה

ליאון טרוצקי

 

 

הקדמה

מתוך Terrorism and Communism - A Reply to Karl Kautsky, פרק 8, 1920. דו"ח זה נמסר על-ידי טרוצקי בכנס הכל-רוסי השלישי של איגודים מקצועיים, ב-1920. תכניתו של טרוצקי ל"מיליטריזציה של העבודה", אשר מעולם לא הוצאה לפועל, לא נכתבה כאיזשהו אידאל של קהילה סוציאליסטית, אלא כחלק מצעדי חירום שננקטו במסגרת המדיניות שנקראה "קומוניזם של מלחמה". המצור הכלכלי והמתקפה הצבאית הקפיטליסטית כנגד בריה"מ הכריחו את הבולשביקים, בניגוד לרצונם, לבצע הלאמה של מאה אחוז, עד לחנות המכולת האחרונה, ולווסת את כל הפעילות הכלכלית בשעה שהתנאים הטכניים והפוליטיים עדיין לא היו בשלים לתכנון כלכלי מהסוג הזה. בעקבות זאת, וכפועל יוצא מההרס הנורא שהביאו מלחמת העולם הראשונה והצבאות הלבנים אשר מוטטו את הכלכלה (הייצור התעשייתי ב-1921 היה 20% מאשר בשנת 1914), הציע טרוצקי נסיגה טקטית וחזרה חלקית לכלכלת שוק במוצרים עד שיווצר בסיס כלכלי לתכנון הייצור על בסיס סוציאליסטי. במילים אחרות, הוא הציע לראשונה את המדיניות שנקראה מאוחר יותר המדיניות הכלכלית החדשה (נא"פ). הצעה זו לא נתקבלה בזמנו, שכן היו אז תקוות שמהמפכה בגרמניה עומדת לפרוץ, וזו תאפשר לעבור באופן ישיר מקומוניזם של מלחמה לתכנון סוציאליסטי. בסופו של דבר, הנא"פ אומצה רק לאחר שהמהפכה בגרמניה הובסה, אך באופן מיידי היה צורך לעצור את התמוטטות הייצור, ולמטרה מיידית וזמנית זו הכין טרוצקי את ה"דו"ח על ארגון העבודה", בו הוא מציע מיליטריזציה של ארגון העבודה, באנלוגיה לקיצוב ולוויסות הפעילות הכלכלית בעיר נצורה. הוא הציע גם לערב את האיגודים המקצועיים ביישום התכנית, דבר שפירושו ביטול, או לפחות הגבלה רצינית, של תפקידיהם המסורתיים. לנין התווכח פומבית עם טרוצקי בנקודה זו.אבסורד הוא להאשים את המהפכנים בהעלאה לדרגת אידאל של מדיניות שנכפתה עליהם על-ידי ההתקפה הכלכלית והצבאית של מתנגדי המהפכה. ה"מיליטריזציה של העבודה" הוצעה לראשונה ב-1920, וניתן לקרוא את המאמרים של טרוצקי בנושא, עם כל טיעוניו, ב:Military Writings and Speeches of Leon Trotsky: The Year 1920 . יש לציין גם שפקודה 1042, שיושמה לאחר תחילת מלחמת האזרחים ב-1919, אכן אירגנה את מערכת הרכבות תחת שליטת הצבא-האדום, צעד שהיה מוצלח מאד, עד כדי-כך שהיא נחשבה למודל של ארגון סוציאליסטי וזכתה לשבחים רבים, כך שהיה הגיון בהרחבת השליטה של הצבא האדום לתעשיות אחרות, פשוט בשל העובדה שכצעד מעשי הוא עבד. אחת הסיבות להצלחה זו היתה שהקאדרים של המפלגה הקומוניסטית היו חזקים יותר בצבא האדום מאשר בתעשיה - מלחמת האזרחים שאבה את הבולשביקים אל הצבא. למעשה, אם אפשר לטעון לגבי הסכנה של המיליטריזציה של העבודה לגבי הדמוקרטיה הסוציאליסטית, לא היתה זו כל-כך העבדות שהיתה משתמעת מתכנית כזאת בימי שלום, אלא הבסיס הפוליטי שהתהווה בשנים 1918-1920: ההישענות ההולכת וגדלה בתקופה זו על הקומוניסטים שיובילו, יקריבו ויישאו בתפקיד האבנגרד המוסדי של מעמד הפועלים. היתה זו ההנהגה הקומוניסטית שאחראית להצלחת הצבא האדום, לכך שהרכבות נסעו ושתיפקודי המפלגה ילכו ויתרחבו. הקווים המפרידים בין מפלגה למדינה נפרצו, צורה של בירוקרטיזציה שהיתה הכרחית באותה התקופה להישרדותה של בריה"מ. המיליטריזציה של העבודה שהציע טרוצקי היא למעשה הרחבה של ה"קומוניסטיזציה" של הצבא לתעשייה. הבעיה היתה שלא לנין ולא טרוצקי הבינו באותה תקופה את הוויתורים האידיאולוגים שהם עשו לכיוון של "מדינה של מפלגה אחת", את העובדה שהזרעים לבירוקרטיזציה בלתי-נמנעת נזרעו. אישים כמו קריסטיאן רקובסקי ראו זאת, כמו את העובדה שהתפתחות זו היא תוצאה של מחסור ורעב בקרב מעמד הפועלים. טרוצקי עצמו הבין זאת רק בשנות השלושים המוקדמות, כפי שמעידה העובדה שהסוגיות של שלטון-החוק הסוציאליסטי ודמוקרטיה סובייטית לא הועלו מצד האופוזיציה השמאלית שנאבקה בעלייתה של הבירוקרטיה החדשה בהנהגת בוכארין וסטאלין בתוך המפלגה.

מסמך זה הוא תרגום מאנגלית ע"י אייל רוזנברג.

(יוני 2002)

 

 

חברים, מלחמת האזרחים הפנימית מתקרבת לקיצה. בחזית המערבית, המצב נותר בלא הכרעה. ייתכן כי הבורגנות הפולנית תקרא קריאת-תגר על גורלה… אך אפילו במקרה זה – וחלילה לנו מלצפות לו – המלחמה לא תדרוש מאיתנו את אותו ריכוז מכלה-כל של כוחות אשר המאבק הבו-זמני בארבע חזיתות הטיל עלינו. הלחץ המפחיד של המלחמה נחלש. דרישות ובעיות כלכליות עולות ומתבלטות יותר ויותר. ההיסטוריה מביאה אותנו, יחד עם כל הקו, אל הבעייה היסודית – ארגון העבודה על יסודות חברתיים חדשים. אירגון העבודה הינו במהותו ארגון החברה החדשה. כל צורה היסטורית של החברה הינה ביסודה צורה של ארגון העבודה. בעוד כל צורה קודמת של החברה הייתה אירגון של העבודה לטובתו של מיעוט, אשר אירגן את מנגנון המדינה שלו לדיכוי הרוב המכריע של העובדים, אנו עורכים את הניסיון הראשון בהיסטוריה של העולם לארגן את העבודה לטובת הרוב העובד עצמו. מעשה זה, עם זאת, אינו מוציא מגדר אפשרות את הכפייה על כל צורותיה, מן העדינה ועד החמורה ביותר. יסוד הכפייה המדינתית לא רק שאינו נעלם מן הזירה ההיסטורית, אלא להיפך, עדיין ישחק, למשך תקופה נכבדת, תפקיד ראשי ביותר.

ככלל, האדם שואף להימנע מעבודה. אהבת עבודה אינה כלל מאפיין מולד: היא נוצרת בידי לחץ כלכלי וחינוך חברתי. ניתן לומר אפילו כי האדם הינו חיה עצלה למדי. על תכונה זו, למעשה, מבוססת במידה רבה כל הקידמה האנושית; שהרי אם לא היה האדם שואף להוציא את האנרגיה שלו באופן כלכלי, לא היה שואף לקבל את הכמות הגדולה ביותר האפשרית של מוצרים בתמורה לכמות קטנה של אנרגיה, לא הייתה מתחוללת כל התפתחות טכנית או תרבות חברתית. מסתבר, איפוא, מנקודת-מבט זו כי העצלנות האנושית הינה כוח מתקדם, ואנטוניו לַאבְּרִיוֹלַא, המרקסיסט האיטלקי, נהג אפילו לדמיין את האדם של העתיד כ-"גאון מאושר ועצלן". אל לנו, עם זאת, להסיק מכך כי על המפלגה והאיגודים המקצועיים להפיץ תכונה זו בהסערתם כחובה מוסרית. לא, לא. יש לנו די ממנה כפי שהדברים עומדים עתה. הבעיה שלפני האירגון החברתי הינה רק להביא את ה-"עצלות" לתוך מסגרת מוגדרת, להחדיר בה משמעת, ולמשוך את המין האנושי לכדי איחוד בעזרת שיטות וצעדים שהומצאו בידי המין האנושי עצמו.

עבודת כפייה

המפתח לארגון כלכלי הינה כוח-עבודה – מיומן, מאומן באופן בסיסי, מאומן-למחצה, בלתי-מאומן או בלתי-מיומן. עיבוד שיטות לרישומו, ניודו, הפצתו, ויישומו המועיל המדוייקים – עיבוד זה משמעו באופן מעשי הינו פתרון בעיית הבניין הכלכלי. זוהי בעייה לעידן שלם – בעייה עצומה. הקושי שבה מוגבר על-ידי העובדה כי עלינו לבנות-מחדש את העבודה על יסודות סוציאליסטיים בתנאים של עוני ודלות נוראית שלא נודעו עד כה.

ככל שהציוד הממוכן שלנו מתבלה, ככל שמערכת הרכבות שלנו הופכת חסרת-סדר, ככל קטנה תקוותנו לקבל מכונות במידה משמעותית כלשהיא מחוץ-לארץ בעתיד הקרוב, כך צוברת שאלת כוח-העבודה החי משמעות. במבט ראשון נדמה כי יש הרבה ממנו. אך כיצד נוכל אנו להגיע אליו? כיצד נוכל ליישם אותו? כיצד נוכל לארגנו בצורה יצרנית? אפילו עם ניקוי מסילות הרכבת מסחופת שלג, הועמדנו פנים-מול-פנים עם קשיים גדולים ביותר. היה זה לחלוטין בלתי-אפשרי להתמודד עם קשיים אלו באמצעים של רכישת כוח-עבודה בשוק, במצב הנוכחי של היעדר כוח קנייה מספיק של הכסף, ובהיעדר המוחלט כל-כך של מוצרים מיוצרים. צרכי הדלק שלנו אינם יכולים שיסופקו, אפילו בחלקם, ללא יישום המוני, בקנה-מידה שלא נודע עד כה, של כוח-עבודה לעבוד בתעשיית עץ, דלק, כַּבּוּל וחרסית דליקה. מלחמת האזרחים עשתה שמות במערכת הרכבות שלנו, בגשרים שלנו, בבניינים שלנו, בתחנות שלנו. אנו זקוקים מיידית לעשרות ומאות אלפי ידיים לשחזור הסדר לכל זאת. עבור ייצור בקנה-מידה רחב במיזמי הכריתה, הכבול ומיזמים אחרים שלנו, אנו זקוקים לדיור עבור העובדים שלנו, אפילו יהיו אלה בקתות זמניות בלבד. כך, שוב, ההכרח של הקדשת כמות נכבדת של כוח-עבודה לעבודות בנייה. עובדים רבים דרושים לאירגון תעבורה בנהרות; וכן הלאה, וכן הלאה…

התעשייה הקפיטליסטית עושה שימוש בכוח-עבודה משני[1] בהיקף רחב, בצורת איכרים המועסקים בתעשייה רק למשך חלק מן השנה. הכפר, המונע ע"י אחיזת היעדר-האדמה, הטיל תמיד מידה של כוח-עבודה עודף לתוך השוק. המדינה חייבה אותו לעשות כאן באמצעות דרישתה למיסים. השוק הציע לאיכר טובין מיוצרים. היום, אין לנו כלום מכל זאת. הכפר השיג אדמה נוספת; אין מספיק מיכון חקלאי, עובדים נדרשים לאדמה; התעשייה אינה יכולה כרגע, באופן מעשי, לספק כמעט דבר לכפר; ולשוק אין עוד השפעה מושכת על כוח-עבודה.

ולמרות זאת כוח-עבודה נדרש – נדרש יותר מאי-פעם. לא רק העובד, אך האיכר גם-כן, חייב למסור למדינה הסובייטית את האנרגיה שלו, כדי להבטיח כי רוסיה העמלה, ויחד איתה המוני העמלים, לא תימחץ. הדרך היחידה למשוך את כוח-העבודה הנחוץ לבעיותינו הכלכליות הינה לקבוע שירות עבודה כפוי[2].

עצם העיקרון של שירות עבודה כפוי הינו עבור הקומוניסט מעבר לכל ספק. "זה שאינו עובד, גם לא יאכל הוא." ומשום שעל כולם לאכול, כולם מחוייבים לעבוד. שירות עבודת כפייה משורטט בקוים כלליים בחוקה שלנו ובתקנות העבודה שלנו. אך עד עתה נותר הוא תמיד בגדר עיקרון. יישומו תמיד היה בעל אופי מקרי, בלתי-עקבי, אפיזודי. רק עתה, כאשר לכל אורך הקו הגענו לשאלה של הולדתה הכלכלית של הארץ מחדש, עלו לפנינו בעיות שירות העבודה הכפוי לפנינו באופן המוחשי ביותר האפשרי. הפיתרון היחידי של הקשיים הכלכליים שהינו הינו נכון מנקודות-המבט הן של העיקרון והן של המעש הינו להתייחס לאוכלוסיית כל הארץ כמאגר של כוח-העבודה הנחוץ – מאגר כמעט בלתי-נדלה – ולקבוע סדר נוקשה בעבודת רישומו, ניודו, והשימוש בו.

כיצד עלינו להחל באופן מעשי בשימוש בכוח-העבודה על בסיס שירות צבאי כפוי?

עד עתה רק למחלקת המלחמה[3] היה ניסיון כלשהוא בתחום הרישון, הניוד, המערך והשינוע ממקום אחד לאחר של מסות גדולות. שיטות טכניות ועקרונות אלו נורשו על-ידי מחלקת המלחמה שלנו, במידה רבה, מן העבר.

בתחום הכלכלי אין כל מורשת כזו; משום שבתחום זה התקיים עקרון הרכוש הפרטי, וכוח-העבודה נכנס לכל מפעל באופן נפרד מן השוק. טבעי, לפיכך, כי אנו ניאלץ, בכל מקרה בתקופה הראשונה, לעשות שימוש במנגנון מחלקת המלחמה בהיקף רחב לשם ניוד עבודה.

הקמנו ארגונים מיוחדים ליישום עיקרון שירות העבודה הכפוי במרכז ובמחוזות: בפרובינציות, בחבלי-הארץ ובמחוזות הכפריים, יש לנו כבר ועדות עבודת כפייה בפעולה. הן מסתמכות בעיקר על האיברים המרכזיים והמקומיים של מחלקת המלחמה. מרכזינו הכלכליים – המועצה הכלכלית העליונה, משרד-שר העם לחקלאות, משרד-שר העם לדרכים ולתקשורת, משרד-שר העם למזון – מחשבים שערוכים של כוח-העבודה הדרוש להם. הועדה הראשה לשירות עבודה כפוי מקבלת שערוכים אלו, מתאמת אותם, מביאה אותם לכדי התאמה למשאבים המקומיים של כוח-עבודה, נותנת הוראות מתאימות לאיבריה המקומיים, ובאמצעותם מבצעת ניוד עבודה. בתוך גבולות אזורים, פרובינציות וחבלי-ארץ, הגופים המקומיים מבצעים עבודה זו באופן עצמאי, במטרה לספק צרכים כלכליים מקומיים.

כל הארגון הזה הינו כרגע רק במצב העוברי. הוא עדיין רחוק משלמות. אך הנתיב נמצא בידינו. בהיותו מאומץ, הוא ללא-כל-ספק הנכון.

אם ארגון החברה החדשה יכול שיצומצם באופן בסיסי לארגון-מחדש של העבודה, ארגון העבודה חשיבותו בתורו הינה ההכנסה הנכונה לשימוש של שירות עבודה כללי. בעייה זו אינה יכולה שתטופל באמצעים בעלי אופי מחלקתי ומנהלתי גרידא. היא נוגעת בעצם בסיס החיים הכלכליים והמבנה החברתי. היא מוצאת עצמה בסכסוך עם החזקים שבהרגלים ובדיעות הקדומות הפסיכולוגיים. ההכנסה לשימוש של שירות עבודה כפוי מניחה-מראש, מחד, עבודה קולוסאלית של חינוך, ומאידך, הזהירות הרבה ביותר האפשרית בשיטה המעשית המאומצת.

השימוש בכוח-עבודה חייב להיות, עד לפרט האחרון, כלכלי. בניודי העבודה שלנו עלינו להביא בחשבון את התנאים הכלכליים והחברתיים של כל אזור, כמו גם את דרישות העיסוק העיקרי של האוכלוסיה המקומית – הווה אומר, החקלאות. עלינו, אם ניתן הדבר, לעשות שימוש בעיסוקים המשניים והתעשיות הבלתי-קבועות של האוכלוסיה המקומית. עלינו לוודא כי ההעברה של כוח-עבודה מנוייד תתרחש לאורך המרחקים הקצרים ביותר האפשריים – הווה אומר, למקטעים הקרובים ביותר של חזית העבודה. עלינו לוודא כי מספר העובדים המנויידים מתאים להיקף בעיותינו הכלכליות. עלינו לוודא כי העובדים המנויידים יצויידו מבעוד-מועד בכלי הייצור הדרושים, ובמזון. עלינו לוודא כי בראשם יועמדו מדריכים מנוסים ובעלי אופי עסקי. עלינו לוודא כי העובדים המנויידים יהפכו משוכנעים במקום כי כוח-העבודה שלהם מנוצל בצורה זהירה וכלכלית, וכי אינו מבוזבז באקראי. בכל מקום בו אפשרי הדבר, ניוד ישיר חייב שיהיה מוחלף במשימת העבודה – הווה אומר, בכפייה על האזור הכפרי של חובה לספק, לדוגמה, בזמן מסויים מספר מסויים של סאז'נים מעוקבים של מזון, או להביא באמצעות עגלות לתחנה מסויימת מספר מסויים של פודים של ברזל יצוק, וכו'. בתחום זה, חיוני ללמוד את הניסיון בעודו מצטבר בזהירות מיוחדת, כדי לאפשר מידה רבה של גמישות למנגנון הכלכלי, להראות תשומת-לב רבה יותר לאינטרסים מקומיים ומוזרויות חברתיות של מסורת. במילה אחת, עלינו להשלים, להקל, ללטש-לידי-שלמות, את המערכת, השיטות והאיברים של ניוד כוח-העבודה. אך בו-בזמן הכרחי פעם אחת ולתמיד לכולם להבהיר לעצמנו כי עיקרון שירות העבודה הכפוי פשוט החליף בצורה רדיקלית וקבועה כל-כך את עקרון השכירה החופשית כמו שחיברות אמצעי הייצור החליף את הקניין הקפיטליסטי.

מיליטריזציית העבודה

הכנסתו לשימוש של שירות עבודה כפוי אינה יכולה לעלות על הדעת ללא היישום, במידה רבה או מועטה, של שיטות המיליטריזציה של העבודה. מונח זה מביאנו מייד לתוך האזור הגדול ביותר של אמונות טפלות ושל צעקות חמס מצד האופוזיציה.

כדי להבין מה משמעות מיליטריזציית העבודה במדינת העובדים, ומהן שיטותיה, על אדם להבהיר לעצמו באיזה אופן הצבא עצמו עבר מיליטריזציה – שכן, כפי שידוע לכולנו, בימיו הראשונים הצבא לא היה כלל בעל האיכויות ה-"צבאיות" הדרושות. במהלך שנתיים אלה ניידנו עבור הצבא האדום מספר חיילים כמספר החברים באיגודים המקצועיים שלנו. אך החברים באיגודים המקצועיים הינם עובדים, בעוד שבצבא העובדים מהווים כ-15%, והיתר הם המון איכרי[4]. אך למרות זאת אין בנו כל ספק כי הבונה ו-"מבצע-המיליטריזציה" של הצבא האדום היו העובדים העומדים-בחלוץ, הנדחף קדימה בידי המפלגה ואירגון האיגוד המקצועי. באשר היה המצב בחזית קשה, באשר המון האיכרים המנויידת אך-זה-מכבר לא הציגה יציבות מספיקה, פנינו מחד לועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית, ומאידך למועצה הכל-רוסית של איגודים מקצועיים. משני מקורות אלה העובדים העומדים-בחלוץ נשלחו לחזית, ושם בנו את הצבא האדום בצלמם ובדמותם – מחנכים, מקשיחים ומבצעים מיליטריזציה של המון האיכרים.

עובדה זו יש לזכור היום בכל הבהירות האפשרית, שכן היא מאירה באופן הטוב ביותר את משמעות המיליטריזציה במדינת העובדים והאיכרים. מיליטריזציית העבודה הוצעה כבר מספר פעמים כמילת-מפתח והוגשמה בענפים נפרדים של החיים הכלכליים של המדינות הבורגניות, הן במערב וברוסיה תחת הצאריזם. אך המיליטריזצייה שלנו נפרדת מניסויים אלו בכוונותיה ושיטותיה, בדיוק במדיה בה הפרולטריון המודע-מעמדית המאורגן לשחרור-עצמי נפרד מן הבורגנות המודעת-מעמדית המאורגנת לניצול.

מן הבלבול, הבלתי-מודע-למחצה ומכוון-למחצה, של שתי צורות היסטוריות של מיליטריזצייה – הפרולטרית או הסוציאליסטית והבורגנית – נובע בעיקרו החלק הארי של הדעות הקדומות, הטעויות, המחאות וצעקות החמס בנושא זה. על בלבול כזה של משמעות מבוססת כל עמדתם של המנשביקים, הקאוטסקיים הרוסיים, כפי שהוצגה בהחלטתם התיאורטית שעברה בכנס הנוכחי של איגודים מקצועיים.

המנשביקים תקפו לא רק את מיליטריזציית העבודה, אך את שירות העבודה הכללי גם-כן. הם דחו שיטות אלה כ-"כפויות". הם מטיפים כי שירות עבודה כללי משמעו כושר-ייצור נמוך של העבודה, וכי מיליטריזצייה משמעה פיזור חסר-היגיון של כוח-עבודה.

"עבודת כפייה הינה תמיד עבודה בלתי-יצרנית" – כזה הוא הביטוי המדוייק בהחלטה המנשביקית. קביעה זו מביאה אותנו מייד לעצם מהות השאלה. שכן, כפי שרואים זאת אנו, השאלה אינה כלל האם נבון או בלתי-נבון הוא להכריז על מפעל זה או אחר כעל "מועבר-מיליטריזציה", או האם יש או אין תועלת לתת בידי הטריבונלים המהפכניים הצבאיים סמכויות להעניש עובדים מושחתים אשר גונבים חומרים וכלים, היקרים לנו כל-כך, או אשר מחבלים בעבודתם. לא, המנשביקים הרחיקו הרחק יותר לתוך השאלה. בקבעם כי עבודת כפייה הינה תמיד בלתי-יצרנית, הם מנסים להשמיט את האדמה מתחת הבנייה-מחדש הכלכלית שלנו בעידן המעבר הנוכחי. שכן זוהי אמת שמעבר לכל ספק כי לצעוד מאנארכיה בורגנית לכלכלה סוציאליסטית ללא דיקטטורה מהפכנית, וללא צורות כפויות של ארגון כלכלי, לא ניתן.

בפסקה הראשונה של ההחלטה המנשביקית נאמר לנו כי אנו חיים בתקופה של מעבר משיטת הייצור הקפיטליסטית לסוציאליסטית. מה משמעות הדבר? וקודם לכל, מאין בא דבר זה? החל ממתי הודו בכך הקאוטצקיים שלנו? הם האשימונו – והאשמה זו הייותה את הבסיס לחילוקי-הדעות בינינו – באוטופיזם סוציאליסטי; הם הצהירו – והצהרה זו הייותה את מהות משנתם הפוליטית – כי לא ייתכן שיח לגבי המעבר לסוציאליזם בעידן שלנו, וכי מהפכתנו הינה מהפכה בורגנית, וכי אנו הקומוניסטים איננו אלא הורסים את הכלכלה הקיפטליסטית, וכי איננו מובילים את הארץ קדימה אלא זורקים אותה אחורה. זה היה שורש חילוקי-הדעות – העמוק ביותר, הבלתי-אפשרי ביותר ליישוב – ממנו נבעו כל האחרים. עתה אומרים לנו המנשביקים כבדרך-אגב, בפסקה המקדימה של החלטתם, כדבר שאינו נזקק להוכחה, כי אנו בתקופת המעבר מקפיטליזם לסוציאליזם. והודאה בלתי-צפוייה שכזו, אשר ניתן לראותה כויתור מוחלט, נעשית בצורה קלילה וחסרת-דאגות אף יותר שכן, כפי שמראה ההחלטה כולה, היא אינה מטילה כל מחוייבויות מהפכניות על המנשביקים. הם נותרים שבויים לחלוטין באידיאולוגיה הבורגנית. לאחר שהכירו כי אנו נמצאים על הדרך לסוציאליזם, המנשביקים מתקיפים בנחרצות גדולה אף יותר את אותן שיטות בלעדיהן, בתנאים הקשים והמסובכים של ההווה, המעבר לסוציאליזם אינו יכול שיושג.

עבודת כפייה, נאמר לנו, הינה תמיד בלתי-יצרנית. אנו שואלים מה משמעות עבודת הכפיה כאן, הווה אומר, לאיזה סוג עבודה היא מונגדת? בבירור, לעבודה חופשית. כיצד עלינו להבין, אם כן, את המונח "עבודה חופשית"? ביטוי זה נהגה בידי הפילוסופים המתקדמים של הבורגנות, במאבק נגד עבודה בלתי-חופשית, היינו, נגד עבודת הצמיתות של איכרים, ונגד העבודה המפוקחת לפי-הכללים של חרושת הגילדות. עבודה חופשית משמעה היה עבודה אשר ניתן היה לרוכשה "באופן חופשי" בשוק; החופש צומצם לכדי פיקציה חוקית, על בסיס עבדות הנרכשת-באופן-חופשי. איננו מכירים כל צורה אחרת של עבודה חופשית בהיסטוריה. הניחו לנציגים המועטים של המנשביקים בכנס זה להסביר לנו מה כוונתם ב-"עבודה חופשית, בלתי-כפויה", אם לא לשוק כוח-העבודה.

ההיסטוריה ידעה עבודת עבדים. ההיסטוריה ידעה עבודת צמיתים. ההיסטוריה ידעה את העבודה המוסדרת של גילדות החרושת של ימי-הביניים. ברחבי העולם נפוצה כיום עבודה שכירה, אותה מציגים בהנגדה העיתונאים הצהובים של כל הארצות כצורה הגבוהה ביותר האפשרית של חירות, למול ה-"עבדות" הסובייטית. אנו, מאידך, מציגים בהנגדה לעבדות הקפיטליסטית את העבודה המוסדרת-חברתית על בסיסה של תכנית כלכלית, עבודת-חובה לכלל העם וכתוצאה מכך כפוייה על כל עובד בארץ. בלעדי זאת איננו יכולים אף לחלום על מעבר לסוציאליזם. יסוד הכפייה החומרית, הפיזית, יכול שיהיה רב יותר או פחות; זאת בתלות בתנאים רבים – במידת העושר או העוני של הארץ, במורשת העבר, במידת התרבות הכללית, במצב אמצעי-התחבורה, במנגנון המנהלתי וכו', וכו'. אך החובה, וכתוצאה מכך, הכפייה, הינם תנאים הכרחיים לכפיתת האנארכיה הבורגנית, להבטחת חיברות של אמצעי הייצור והעבודה, ולבנייה-מחדש של החיים הכלכליים על בסיסה של תכנית יחידה.

עבור הליברל, חופש משמעו בטווח הארוך השוק. האם יוכל או לא יוכל הקפיטליסט לקנות כוח-עבודה במחיר סביר – זאת בשבילו הינה המידה היחידה של חופש העבודה. מידה זו הינה מידת-שווא, לא רק ביחס לעתיד אך גם בקשר אל העבר.

יהיה זה מגוחך לדמיין כי, בעת של זכות-צמיתות[5], בוצעה העבודה ככלל תחת מקל הכפייה הפיזית, כאילו עמד משגיח ובידו שוט מאחורי גבו של כל איכר. צורות ימי-הביניים של חיים הכלכליים צמחו מתוך תנאים מסויימים של ייצור, ויצרו צורות מסויימות של חיים חברתיים, להם התרגל האיכר, ואותן החשיב בתקופות מסויימות כצודקות, או בכל מקרה בלתי-ניתנות-לשינוי. באשר הוא, תחת השפעת שינוי בתנאים החומריים, הציג עויינות, המדינה נחתה עליו בכוחה החומרי, כאשר בכך הציגה את האופי הכפוי של אירגון העבודה.

יסודותיה של מיליטריזציית העבודה הינם אותן צורות של כפייה מדינתית בלעדיהם החלפתה של הכלכלה הסוציאליסטית תישאר לנצח סיסמה חלולה. מדוע מדברים אנו ב-מיליטריזציה? כמובן, זוהי רק אנאלוגיה – אך אנאלוגיה עשירה בתוכן. אף ארגון חברתי זולת הצבא לא החשיב עצמו מעולם כבעל הזכות להכניע אזרחים לעצמו במידה כזו, ולשלוט בהם לפי רצונו מכל הצדדים במידה כזו, כפי שמחשיבה עצמה מדינת דיקטטורת הפרולטריון כבעלת זכות זו, וכפי שהיא עושה כן. רק הצבא – רק משום שבדרכו נהג הוא להכריע בשאלות של חייהן ומותן של אומות, מדינות ומעמדות שליטים – ניחן בכוחות הדרישה מן הפרט ומן הכלל כניעות מוחלטת לבעיותיו, כוונותיו, מטרותיו, תקנותיו ופקודותיו. והוא השיג זאת במידה רבה יותר ככל שבעיות האירגון הצבאי חפפו יותר לדרישות הפיתוח החברתי.

השאלה של החיים או המוות של רוסיה הסובייטית הינה מיושבת בהווה בחזית העבודה; לאירגונינו הכלכליים, ויחד איתם לאירגונינו המקצועיים והיצרניים, הזכות לתבוע מחבריהם את כל המסירות, המשמעת והיסודיות המנהלית אשר עד עתה רק הצבא דרש.

מאידך גיסא, יחסו של הקפיטליסט אל העובד אינו מבוסס כלל על החוזה ה-"חופשי", אלא כולל את היסודות החזקים ביותר של הסדרה מדינתית וכפייה חומרית.

התחרות בין קפיטליסטים לבין עצמם העניקה מידה מסויימת של מציאות מוגבלת לבדיון חופש העבודה; אך את התחרות הזו, המצומצמת למינימום בידי טראסטים וסינדיקטים, חיסלנו אנו לבסוף על-ידי הרס הרכוש הפרטי באמצעי הייצור. המעבר לסוציאליזם, בו מודים מילולית המנשביקים, משמעו המעבר מהפצה אנארכית של כוח-עבודה – באמצעות משחק הממכר והקניין, תנועת מחירי השוק והמשכורות – אל הפצה סדורה של העובדים על-ידי האירגונים הכלכליים של חבל-הארץ, הפרובינציה והארץ כולה. צורה כזו של הפצה מתוכננת מניחה-מראש את ההכפפה של אלו המופצים לתוכנית הכלכלית של המדינה. וזו היא מהותו של שירות העבודה הכפוי, אשר מופיע באופן בלתי-נמנע בתוך התוכנית הכלכלית של האירגון הסוציאליסטי של העבודה, כיסוד הבסיסי שלו.

אם חיים כלכליים לא יעלו על הדעת ללא שירות עבודה כפוי, האחרון לא ייתכן למימוש ללא ביטול בדיית חופש העבודה, וללא החלפתה בעיקרון החובה, אליו מתווספת הכפייה הממשית.

הטענה כי עבודה חופשית הינה יצרנית יותר מעבודת כפייה הינה נכונה דיה כאשר היא מתייחסת לתקופת המעבר מן החברה הפיאודלית לבורגנית. אך עליך להיות ליברל או – בימינו אנו – קאוטסקיאן, להפוך אמת זו לקבועה, ולהעביר את יישומה לתקופת המעבר מן הסדר הבורגני לסוציאליסטי. אם היה זה נכון כי עבודת כפייה היא בלתי-יצרנית תמיד ובכל תנאי, כפי שאומרת ההצהרה המנשביקית, כל עבודתנו הבונה הייתה נידונה לכישלון. שכן לא תיתכן לנו כל דרך לסוציאליזם זולת זו של הסדרה סמכותית של הכוחות הכלכליים ומשאביה של הארץ, וההפצה הריכוזית של כוח-עבודה בהרמוניה עם תוכנית המדינה הכללית. מדינת העבודה מחשיבה עצמה מועצמת לשלוח כל עובד למקום בו עבודה נחוצה. ואף לא סוציאליסט רציני אחד יתחיל לשלול ממדינת העבודה את הזכות להניח ידיה על העובד המסרב למלא את חובת העבודה שלו. אך כל הנקודה היא כי הנתיב המנשביקי למעבר ל-"סוציאליזם" הינו דרך חלבית, ללא המונופול על הלחם, ללא ביטולו של השוק, ללא הדיקטטורה המהפכנית, וללא המיליטריזציה של העבודה.

ללא שירות עבודה כללי, ללא הזכות לפקד ולתבוע יישום פקודות, האיגודים המקצועיים יהפכו לצורה חסרת ממשות, שכן המדינה הסוציאליסטית הצעירה זקוקה לאיגודים מקצועיים, לא למאבק לתנאי עבודה טובים יותר – זוהי משימתם של האירגונים החברתיים והמדינתיים ככלל – אלא לארגן את המעמד העובד למטרות הייצור, לחנך, להחדיר משמעת, להפיץ, לקבץ, לקבע מאפיינים מסויימים ועובדים מסויימים בעמדותיהם למשך תקופות קצובות – במילה אחת, יד ביד עם המדינה להפעיל את סמכותם כדי להנהיג את העובדים לתוך מסגרתה של תוכנית כלכלית אחת. להגן, בתנאים אלו, על ה-"חופש" של העבודה משמעו להגן על חיפושים בלתי-מוסדרים, חסרי-תוחלת וחסרי-ישע, אחר תנאים טובים יותר, שינויים כאוטיים, שלא-לפי-שיטה, ממפעל למפעל, במדינה רעבה, בתנאים של אי-סדר נורא של מנגנון המזון והתחבורה… מה, זולת הקריסה המוחלטת של מעמד-העובדים ואנארכיה כלכלית מוחלטת, תוכל להיות תוצאת הניסיון הטפשי ליישב בין החופש הבורגני של העבודה והחיברות הפרולטרי של אמצעי הייצור?

לפיכך, חברים, מיליטריזציה של העבודה, במובן השורשי עליו הצבעתי, אינה המצאתו של פוליטיקאי יחיד או של מחלקת המלחמה, אלא מייצגת את השיטה הבלתי-נמנעת של אירגון והחדרת-משמעת בכוח-העבודה במשך תקופות המעבר מקפיטליזם לסוציאליזם. ואם ההפצה הכפוייה של כוח-עבודה, הצבתו הקצרה או המתארכת בתעשייות ומפעלים מסויימים, הסדרתו במסגרת התוכנית הכלכלית הכללית של המדינה – אם צורות אלה של כפייה מובילות תמיד ובכל-מקום, כפי שמצהירה ההחלטה המנשביקית, להנמכת התפוקה, אז יכולים אתם להקים אנדרטה על קבר הסוציאליזם. שכן איננו יכולים לבנות סוציאליזם על ייצור מופחת. כל אירגון חברתי בבסיסו הינו אירגון של עבודה, ואם אירגוננו החדש של העבודה מביא להנמכה בתפוקתה, הוא מוביל בצורה הגורלית ביותר להרס החברה הסוציאליסטית שאנו בונים, בכל דרך שלא נתפתל ונפנה, למרות כל אמצעי ישועה שנוכל להמציא.

מסיבה זו הצהרתי בהתחלה כי הטיעון המנשביקי נגד המיליטריזציה מוביל אותנו לשאלה שבשורש שירות העבודה הכללי והשפעתו על תפוקת העבודה. האם נכון כי שירות עבודה כפוי הינו תמיד בלתי-יצרני? עלינו לענות כי זוהי האומללה וחסרת-הערך שבדיעות הקדומות הליברליות. כל השאלה היא: מי מיישם את עיקרון הכפפיה, על מי, ולאיזו מטרה? איזו מדינה, איזה מעמד, באילו תנאים, באילו שיטות? אפילו אירגון הצמיתים היה במידה מסויימת צעד קדימה, אשר הוביל להגדלה בתפוקת העבודה. הייצור גדל גידול רב תחת הקפיטליזם, הווה אומר, בעידן הממכר והקניין החופשי של כוח-עבודה בשוק. אך עבודה חופשית, יחד עם הקפיטליזם כולו, נכנסה לשלב האימפריאליזם ופוצצה עצמה במלחמה האימרפיאליסטית. כלל החיים הכלכליים העולמיים נכנסו לתקופה של אנארכיה עקובה-מדם, הפרעות מפלצתיות, רישושם, מותם והריסתם של המוני האנשים. הנוכל אנו, בתנאים כאלו, לדבר על תפוקתה של העבודה החופשית, כאשר פירותיה של עבודה זו נהרסים עשר פעמים מהר יותר מאשר הם נוצרים? המלחמה האימרפיאליטית, וזו שעקבה אחריה, הציגו את חוסר-האפשרות של חברה הממשיכה להתקיים על בסיס עבודה חופשית. או אולי מחזיק מישהו בסוד של הפרדת העבודה החופשית מרעות הקדחת האימפריאליסטית, הווה אומר, מלהזיז את שעון הפיתוח החברתי חצי מאה או מאה שנים לאחור?

אם היה מתברר כי האירגון המתוכנן, ולפיכך כפוי, של העבודה אשר עולה ובא להחליף את האימפריאליזם היה מוביל להנמכת החיים הכלכליים, משמעות הדבר הייתה הרס כל תרבותנו, ותנועת נסיגה של האנושות חזרה לברבריות ופראות.

למרבה השמחה, לא רק עבור רוסיה הסובייטית אלא עבור כל האנושות, פילוסופיית התפוקה הנמוכה של עבודת כפייה – "בכל מקום ובכל תנאי" – הינה אך הד מאוחר של מנגינות ליברליות עתיקות. תפוקת העבודה הינה המשמעות התפוקתית הכוללת של צירוף מורכב ביותר של תנאים חברתיים, ואינה כלל נמדדת או נקבעת מראש ע"י צורתה החקיקתית של העבודה.

כלל ההיסטוריה האנושית הינה ההיסטוריה של אירגון וחינוך האדם הקולקטיבי לעבודה, במטרה להשיג רמה גבוהה יותר של תפוקה. האדם, כפי שהתרתי לעצמי זה-מכבר לאבחן, הינו עצלן; הווה אמר, הוא שואף באופן אינסטינקטיבי לקבל את הכמות הגדולה ביותר של מוצרים עבור ההוצאה הפחותה ביותר של אנרגיה. ללא שאיפה כזו, לא היה מתרחש כל פיתוח כלכלי. גידולה של הציויליזציה נמדד בתפוקת העבודה האנושית, וכל צורה חדשה של יחסים חברתיים חייבת לעבור מבחן לפי קוים אלו.

"עבודה חופשית", הווה אומר, עבודה הנשכרת-באופן-חופשי, לא הופיעה כאחת בעולם, עם כל מאפייני התפוקה שלה. היא רכשה רמת תפוקה גבוהה רק בהדרגה, כתוצאה מיישום ממושך של שיטות אירגון עבודה וחינוך עבודה. לתוך חינוך זה חדרו שיטות ונהגים מגוונים, אשר גם השתנו מעידן אחד לאחר. ראשית כל, הבורגנות דחפה את האיכר מן הכפר לדרך הראשית באמצעות אלתה, לאחר שֹדדה אותו קודם לכן מאדמתו, וכאשר סירב הוא לעבוד במפעל הטביעה היא סימן במצחו בברזל מלובן, תלתה אותו, שלחה אותו לעמוד-התלייה; ובטווח הארוך לימדה את הנווד אשר נוער החוצה מכפרו לעמוד אצל המחרטה[6] שבמפעל. בשלב זה, כפי שנוכל לראות, עבודה "חופשית" אינה שונה עדיין בהרבה מעבודת נידונים, הן בתנאיה החומריים והן באופייה החקיקתי.

בתקופות שונות הבורגנות שילבה את ברזל הדיכוי המלובן במידה משתנה עם שיטות של השפעה נפשית, וראשית במעלה, עם משנתו של הכוהן. כבר במאה ה-16, ערכה היא רפורמה בדת הקתולית הישנה, אשר הגנה על הסדר הפיאודלי, והתאימה לעצמה דת חדשה בצורתה של ה-"רפורמציה", אשר שילבה את הרוח החופשית עם מסחר חופשי ועבודה חופשית. היא מצאה לעצמה כוהנים חדשים, אשר הפכו לעוזרי-בית-המלאכה הרוחניים, מליצי-יושרה[7] הצדקניים של הבורגנות. בית-הספר, העיתונות, כיכר-השוק והפרלמנט הותאמה ע"י הבורגנות לעיצוב הנפשי של מעמד העובדים. צורות שונות של משכורת – שכר-יום, שכר-חתיכה, חוזים אישיים וקיבוציים – כל אלו אינם אלא שיטות שונות בידי הבורגנות לניוד-העבודה של הפרולטריון. לכך מתווספים מיני צורות שונות לעידוד עבודה ולעירור שאיפות. לבסוף, למדה הבורגנות כיצד להשתלט אפילו על האיגודים המקצועיים – הווה אומר, אירגוני מעמד העובדים עצמו; והיא עשתה בהם שימוש בקנה-מידה רחב, בייחוד בבריטניה, להחדרת משמעת בעובדים. היא בייתה את המנהיגים, ובעזרתם הדביקה את העובדים בבדיית הצורך בעבודה אורגנית שלווה, בגישה חסרת-פנים לחובותיהם, ולביצוע מחמיר של חוקי המדינה הבורגנית. היהלום שבכתר עשייה זו הינו הטיילוריזם, שבו יסודות האירגון המדעי של תהליך הייצור משולבים בשיטות המרוכזות ביותר של שיטת ההזעה.

מכל אשר נאמר לעיל, ברור כי התפוקה של עבודה הנשכרת-באופן-חופשי אינה דבר-מה שהופיע כבאחת, מושלם, מוצג על-ידי ההיסטוריה על מגש של כסף. לא, היא הייתה התוצאה של מדיניות ארוכה ועקשנית של דיכוי, חינוך, אירגון ועידוד, שיושמה ע"י הבורגנות ביחסיה עם מעמד העובדים. צעד אחר צעד למדה היא לסחוט מן העובדים יותר ויותר את תוצרי העבודה; ואחד מן החזקים שבכלי-הנשק שבידה, כך התגלה ברבות הימים, הייתה ההצרה על שכירה חופשית כצורה החופשית, הנורמלית, הבריאה, היצרנית והגואלת היחידה של עבודה.

צורה חקיקתית של עבודה אשר מעצם טבעה תבטיח את תפוקתה לא נודעה עוד בהיסטוריה, ולא יכולה שתיוודע. מבנה-העל החקיקתי של העבודה מתאים ליחסים ולרעיונות הנוכחיים של העידן. תפוקת העבודה מפותחת, על בסיס הפיתוח של כוחות טכניים, באמצעות חינוך עבודה, באמצעות ההסתגלות ההדרגתית של העובדים לשיטות המשתנות של רדוקציה ולצורה החדשה של יחסים חברתיים.

יצירתה של חברה סוציאליסטית משמעה אירגון העובדים על יסודות חדשים, הסתגלותם ליסודות אלו וחינוך-העבודה-מחדש שלהם, למען המטרה הבלתי-משתנה של הגדלת תפוקת העבודה. מעמד העובדים, תחת מנהיגות חלוצו, חייב לחנך-עצמו- מחדש בעצמו על יסודות הסוציאליזם. כל מי שלא הבין זאת הינו בור בא"ב של של בניין סוציאליסטי.

אילו שיטות יש בידינו, אם כן, לחינוכם-מחדש של העובדים? רבות באופן אינסופי יותר מאשר היו לבורגנות – ובנוסף לכך, שיטות פתוחות, ישירות וכנות, שאינן נגועות לא בצביעות ולא בשקרים. הבורגנות חייבת הייתה להדרדר לרמייה, בהצגתה את העבודה ששכרה כחופשית, בעוד במציאות לא רק שהיתה כפוייה-חברתית, אלא למעשה עבודת עבדים. שכן הייתה זו עבודת הרוב למען האינטרסים של המיעוט. אנו, מאידך, מארגנים את העבודה למען האינטרסים של העובדים עצמם, ולפיכך אין לנו כל מניעים להסתיר או לכסות במסכה את האופי הכפוי חברתית של אירגון העבודה שלנו. איננו זקוקים לא לסיפורי-המעשיות של הכוהנים, לא לאלו של הליברלים, אף לא לאלו של הקאוטסקיאנים. אנו אומרים ישירות וגלויות להמונים כי הם יכולים להציל ארץ סוציאליסטית, לשקם אותה ולהביא אותה לתנאי פריחה רק באמצעות עבודה קשה, משמעת ללא-עוררין ודיוק בביצוע מצידו של כל עובד.

הראשון שבמשאבינו הינו השפעה נפשית – תעמולה לא רק במילה אלא במעשה. שירות עבודה כללי הוא בעל אופי של-חובה; אך אין משמעות הדבר כלל כי הוא מייצג אלימות כלפי מעמד העובדים. אם הצעת עבודת כפייה הייתה נתקלת באופוזיציה של רוב העובדים הייתה מתגלה היא כמשענת קנה רצוץ, ויחד איתה כל הסדר הסובייטי. מיליטריזציית העבודה, כאשר העובדים מתנגדים לה, הינה עבודת המדינה של אַרַאחֵיֵיב. מיליטריזציית העבודה לפי רצון העובדים עצמם היא-היא הדיקטטורה הסוציאליסטית. העובדה כי שירות עבודה כפוי ומיליטריזציית העבודה אינם מופעלים בכוח נגד רצון העובדים, כפי שנהגה העבודה ה-"חופשית" להיות, מודגמת בצורה הטובה ביותר ע"י אותה תופעה משגשגת, חסרת-תקדים בהיסטוריה האנושית – תופעת עבודת-ההתנדבות בצורת ה-"סובוטניקים" (ימי ראשון קומוניסטיים). תופעה כזו לא התקיימה מעולם, באף מקום ובאף תקופה. בעבודתם ההתנדבותית שלהם-עצמם, הניתנת באופן חופשי – פעם בשבוע ואף לעיתים תכופות יותר – העובדים מדגימים בבירור לא רק את מוכנותם לשאת בעול עבודת "כפייה" אלא גם את כליון-עיניהם לתת למדינה מעבר לכך גם כמות מסויימת של עבודה נוספת. ה-"סובוטניקים" אינם רק דוגמה מעולה של סולידריות קומוניסטית, אלא גם הערבון הטוב ביותר האפשרי להכנסתו המוצלחת לשימוש של שירות עבודה כללי. מגמות קומוניסטיות-באמת שכאלה חייבות להיות מוצגות באורן האמיתי, ומפותחת בעזרת תעמולה.

נשקה הרוחני העיקרי של הבורגנות הינה הדת; שלנו הוא ההסבר הגלוי להמונים של מצב הדברים המדויק, הרחבתו של ידע מדעי וטכני, וחניכת ההמונים אל תוך התוכנית הכלכלית הכללית של המדינה, על בסיסה יש להפעיל את כל כוח-העבודה העומד לרשות המשטר הסובייטי.

הכלכלה הפוליטית סיפקה לנו את החומר העיקרי להסערתנו בתקופה אותה עזבנו זה-עתה: הסדר החברתי הקפיטליסטי היה חידה, ואנו הסברנו חידה זו להמונים. היום, חידות חברתיות מוסברות להמונים בידי מנגנון הסדר הסובייטי עצמו, אשר שואב את ההמונים לתוך כל ענפי המנהלה. כלכלה פוליטית תהפוך יותר ויותר להיסטוריה. עתה נעים קדימה אל החזית-הנראית המדעים אשר לומדים את הטבע ואת שיטות הכפפתו לאדם.

האיגודים המקצועיים חייבים לארגן עבודה חינוכית מדעית וטכנית בקנה-המידה הרחב ביותר האפשרי, כך שכל עובד בענף התעשייה שלו יוכל למצוא את הדחפים לעבודה תיאורטית של המוח, וזה האחרון צריך להחזירו שוב לעבודתו, בלטשו אותה לידי מושלמות ובהגדילו את תפוקת העובד. העיתונות ככלל חייבת ליישר קו עם הבעיות הכלכליות של המדינה – לא רק במובן בו הדבר נעשה כרגע – הווה אומר, לא במובן הסערה כלכלית בעד תחייה-מחדש של עבודה – אלא במובן הדיון והשקילה של בעיות ותוכניות כלכליות קיימות ותוכניות, דרכים ואמצעים לפתרונן, והחשוב מכל, המבחן והביקורת של תוצאות שהושגו עד כה. על העיתונים לעקוב מיום ליום אחר הייצור של המפעלים החשובים ביותר ושל מיזמים אחרים, ברושמם את הצלחותיהם וכשלונותיהם, מעודדים כמה ומוקיעים אחרים…

לקפיטליזם הרוסי, כתוצאה מהופעתו המאוחרת, מהעדר העצמאות שלו, וממאפייניו הטפיליים הנובעים מכך, היה זמן קצר בהרבה מאשר לקפיטליזם האירופי לחנך את המוני העמלים, לאמן ולהחדיר בהם משמעת לשם ייצור. בעייה זו נכפית עתה כולה על האירגונים התעשייתיים של הפרולטריון. מהנדס טוב, מכונאי טוב ונגר טוב חייבים שתהיה להם ברפובליקה הסובייטית אותה מידת פרסום והכרה ציבורית כזו שנהנו ממנה עד עתה מסעירים בולטים, לוחמים מהפכניים, ובעבר הקרוב ביותר, המפקדים והקומיסרים האמיצים ביותר ורבי-היכולות. מנהיגים גדולים יותר ופחות של פיתוח טכני חייבים לתפוס את המקום המרכזי בעין הציבור. יש לגרום לעובדים רעים להתבייש בביצוע עבודתם באופן קלוקל.

אנו מחזיקים עדיין, ונחזיק למשך זמן רב, במערכת השכר. ככל שנתקדם, כך תצטמצם חשיבותה לאבטחה פשוטה לכל חברי החברה את כל צרכי החיים; ובכך תפסיק להיות מערכת של שכר. אך כרגע איננו עשירים די הצורך לכך. בעייתנו העיקרית הינה להעלות את כמות המוצרים המופקים, ולפתרון בעייה זו כל היתר צריך להיות מוכפף. בתקופה הקשה הנוכחית מערכת השכר היא לנו, בראש ובראשונה, לא שיטה להבטיח את הקיום האישי של כל עובד נפרד, אלא שיטה להעריך מה מביא העובד היחיד בעבודתו לרפובליקת העבודה.

בהתאם לכך, שכר, הן בצורת כסף ובצורת טובין, חייב להיות מותאם באופן ההדוק ביותר האפשרי לעבודת הפרט. תחת הקפיטליזם, מערכת שכר-החתיכה ומתן הציון, יישום שיטת טיילור וכיוצא באלו הינם מכוונים להגדיל את ניצול העובדים ע"י סחיטה של ערך עודף מהם. תחת ייצור סוציאליסטי, שכר-חתיכה, בונוסים וכיוצא באלו מטרתם להגביר את נפח התוצר החברתי, ולפיכך להעלות את רמת-הקיום הכללית. אותם עובדים אשר עושים יותר למען האינטרס הכללי מאשר אחרים מקבלים את הזכות לכמות גדולה יותר של התוצר החברתית מאשר העצלים, חסרי-הזהירות, והפוגעים בסדר האירגוני.

לבסוף, כאשר היא מתגמלת חלק, אין מדינת העבודה יכולה אלא להעניש אחרים – אלו אשר מפרים בבירור את סולידריות העבודה, החותרים תחת העבודה המשותפת, ואשר מעכבים באופן משמעותי בעד לידתה-מחדש הסוציאליסטית של הארץ. דיכוי לשם השגת מטרות כלכליות הינו נשק הכרחי של הדיקטטורה הסוציאליסטית.

כל השיטות שנמנו לעיל – ויחד איתן מספר שיטות נוספות – חייבות לסייע לפיתוח יריבות בתחום הייצור. ללא כן לעולם לא נצליח להתעלות מעל לממוצע, שהינו רמה בלתי-מספקת ביותר. ביסוד היריבות טמון האינסטינקט החיוני – המאבק לקיום – אשר בסדר הבורגני לובש את אופי התחרות. יריבות לא תיעלם אפילו בחברה הסוציאליסטית המפותחת; אך יחד עם הביטחון הגובר בצרכי החיים הבסיסיים היריבות תרכוש אופי אנוכי ואידיאליסטי פחות ופחות. היא תביע עצמה בחתירה לביצוע השירות הרב ביותר האפשרי למען כפרו של אדם, חבל-ארצו, עירו, או כלל חברתו, ולקבל בתמורה הכרה ציבורית, הכרת-תודה, הזדהות, או, לבסוף, סיפוק פנימי גרידא מן ההכרה בעבודה שבוצעה היטב. אך בתקופת המעבר הקשה, בתנאי המחסור הקיצוני בטובין חומריים, והמצב הבלתי-מפותח-עדין של הסולידריות החברתית, יריבות חייבת באופן בלתי-נמנע להיות במידה רבה יותר או פחות קשורה בשאיפתו של אדם להבטיח לעצמו את צרכיו שלו.

זה, חברים, הינו סכום המשאבים העומדים לרשות מדינת העבודה כדי להעלות את תפוקת הייצור. כפי שאנו רואים, אין כל פיתרון מן המוכן כאן. לא נמצא אותו כתוב בשום ספר. שכן לא ייתכן כזה ספר. אנו רק עתה מתחילים, יחד איתכם, לכתוב ספר זה בזעתם ודמם של העובדים. אנו אומרים: גברים ונשים עובדים, חציתם את נתיב העבודה המוסדרת. רק לאורך דרך זו תבנו את החברה הסוציאליסטית. לפניכם מונחת בעייה אשר איש לא יפתור עבורכם: בעיית הגברת הייצור על בסיס יסודות חברתיים חדשים. אלא אם תפתרו אתם בעייה זו, תגוועו. אם תפתרו אותה, תעלו את גובהה האנושות בראש שלם.

צבאות עבודה

לשאלת יישום צבאות למטרות עבודה, אשר רכשה בינינו חשיבות עצומה מנקודת המבט העקרונית, ניגשנו בנתיב המעש, וכלל לא על בסיס שיקול תיאורטי. באזורי גבול מסויימים של רוסיה הסובייטית, נסיבות צצו אשר הותירו כוחות צבאיים גדולים חופשיים לתקופות ארוכות שמשכן לא היה ידוע. להעבירם לחזיתות פעילות אחרות, בייחוד בחורף, היה קשה כתוצאה מחוסר-הסדר שבתחבורת הרכבות. כך, לדוגמה, היה מצבה של הארמיה השלישית, בהיותו מוצב ברחבי מחוזות אורל וים אורל. העובדים המובילים של צבא זה, בהבינם כי בינתיים לא תוכל הארמיה להיות מפוזרת, העלו בעצמם את שאלת העברתה למשימות עבודה. הם שלחו למרכז טיוטה מעובדת פחות-או-יותר של צו על כינון צבא עבודה.

הבעייה הייתה חדשנית וקשה. האם יעבדו החיילים האדומים? האם תהא עבודתם בעלת תפוקה מספקת? האם תשלם בעד עצמה? לגבי זאת היו ספיקות אפילו בשורותינו שלנו. כמובן, המנשביקים קמו במקהלת צעקות התנגדות. אותו אברמוביץ', בקונגרס המועצות הכלכליות שכונס בינואר ובתחילת פברואר – הווה אומר, כאשר כל העניין היה עדיין בשלב הטיוטה – חזה כי אנו עתידים לסבול כישלון בלתי-נמנע, שכן כל המיזם היה חסר-טעם, אוטופיה משל אַרַאקְחֵיֵיב, וכו', וכו'. אנו שקלנו את העניין אחרת. כמובן שהקשיים היו רבים, אך לא היו הם מובחנים בעיקרון מקשיים רבים אחרים של עבודת הבניין הסובייטית.

הבה נבחן בחינה עובדתית את האורגניזם שהיוותה הארמיה השלישית. בכללה, חטיבת רובאים אחת וחטיבת פרשים אחת – בסך-הכל 15 פלוגות – ובנוסף לכך, יחידות מיוחדות. העוצבות הצבאיות הנותרות כבר התגלגלו בארמיות אחרות ועברו לחזיתות אחרות. אך מנגנון המנהל הצבאי נותר בלא פגע עדיין, ואנו ראינו זאת כסביר כי באביב ניאלץ להעבירו לאורך נהר הוולגה לחזית הקווקז, נגד דניקין, אם עד אותה עת לא יישבר הוא לחלוטין. ככלל, בארמייה השלישית נותרו כ-120,000 חיילים אדומים בעמדות ומוסדות מנהליים, ביחידות, בבתי-חולים וכו'. בהמון כללי זה, בעיקר איכרי בהרכבו, נספרו כ-16,000 קומוניבטים וחברי אירגון האוהדים –במידה רבה עובדים מאזור אורל. באופן זה, בהרכבה ובמבנהּ, ייצגה הארמייה השלישית המון איכרי הכרוך יחד לתוך אירגון צבאי תחת הנהגת העובדים העומדים-בחלוץ. בארמיה פעלו מספר ניכר של מומחים צבאיים, אשר ביצעו תפקידים צבאיים חשובים בעודם נותרים תחת השליטה הכללית של הקומוניסטים. אם נבחן את הארמייה השלישית מנקודת-המבט הכללית, נראה כי היא מייצגת בזעיר-אנפין את כל רוסיה הסובייטית. אם ניקח את הצבא האדום ככלל, או את אירגון המשטר הסובייטי בחבל-הארץ, במחוז או ברפובליקה כולה, כולל האיברים הכלכליים, נגלה בכל מקום אותה סכימת אירגון: מיליוני איכרים הנמשכים לתוך צורות חדשות של חיים פוליטיים, כלכליים וחברתיים ע"י העובדים המאורגנים, אשר תופסים עמדה שלטת בכל תחומי הבניין הסובייטי. לעמדות הדורשות ידע מיוחד, אנו שולחים מומחים לבית-הספר הבורגני. הם מקבלים את העצמאות הדרושה, אך שליטה בעבודתם נותרת בידי מעמד העובדים, המתגלם במפלגה הקומוניסטית. הכנסתו לשימוש של שירות עבודה כללית הינה, שוב, עולה בדעת עבורנו רק כניוד של כוח-עבודה איכרי בעיקרו תחת הדרכת העובדים המתקדמים ביותר. באופן זה לא היו, ולא יכולים להוית, מכשולים כלשהם בעיקרון בדרכו של יישום הצבא לעבודה. במילים אחרות, ההתנגדות בעיקרון לצבאות עבודה, מצד אותם מנשביקים, הייתה לאמיתה התנגדות לעבודת "כפייה" בכלל, וכתוצאה מכך התנגדות לשירות עבודה כללי ולשיטות סובייטיות של בנייה-מחדש כלכלית בכללותן. התנגדות זו לא הטרידתנו רבות.

באופן טבעי, המנגנון הצבאי ככזה אינו מותאם ישירות לתהליך העבודה. אך לא היו לנו כל אשליות לגבי כן. על השליטה היה להיוותר בידי האיברים הכלכליים המתאימים; הצבא סיפק את כוח-העבודה הנחוץ בצורת יחידות מאורגנות וקומפקטיות, הצולחות בהמוניהן לביצוע הצורות ההומוגניות הפשוטות ביותר של עבודה: פינוי שלג מדרכים, אחסון דלק, עבודה בבנייה, אירגון תעבורת-עגלות, וכו', וכו'.

היום נצבר ברשותנו זה-מכבר ניסיון משמעותי בתחום היישום לעבודה של הצבא, ואנו יכולים לספק יותר מאשר שערוך ראשוני או היפותטי. מהן המסקנות שיש להסיק מניסיון זה? המנשביקים מיהרו להסיקן. אותו אברמוביץ', שוב, הודיע בכנס הכורים כי פשטנו רגל, כי צבאות העבודה מייצגים עוצבות טפיליות, שבהן יש 100 ממונים לכל 10 עובדים. האם נכון הדבר? לא. זוהי הביקורת המרושעת והבלתי-אחראית של אנשים העומדים מן הצד, אינם יודעים את העובדות, אוספים רק שברים ואשפה, ומטריחים עצמם בכל דרך אפשרית להצהיר על פשיטת-הרגל שלנו או לחזות אותה. למעשה, צבאות העבודה לא רק שלא פשטו רגל, אלא, להיפך, הצליחו הצלחה חשובה, הציגו את אמינותם, והינם מתפתחים ומתחזקים יותר ויותר. פושטי הרגל הם אותם הנביאים, אשר חזו כי דבר לא יצמח מכל התוכנית, כי אף אחד לא יחל לעבוד, וכי החיילים האדומים לא יבואו לחזית העבודה אלא פשוט יתפזרו לבתיהם.

דברי-ביקורת אלו הוכתבו ע"י ספקנות נלוזה, העדר אמונה בהמונים, העדר אמונה ביוזמה אמיצה, ובאירגון. הלא שמענו בדיוק את אותה הביקורת, ביסודה, כאשר נאלצנו לבצע ניודים נרחבים לפתרון בעיות צבאיות? גם אז הפחידונו בסיפורים על עריקה המונית, שהייתה לגמרי בלתי-נמנעת, כך נטען, לאחר המלחמה האימפריאליסטית. באופן טבעי, עריקה אכן הייתה, אך בהעמדתה במבחן הניסיון התגלה כי אין היא בקנה-מידה רחב כפי שנחזה; היא לא הרסה את הצבא; קשר המוראל והאירגון – שילוב של רוח-התנדבות קומוניסטית וכפייה מדינתית – איפשר לנו לבצע ניודים של מיליונים, לבצע בנייה והפצה של עוצבות אינספור, ולפתור את הקשות שבבעיות הצבאיות. בטווח הארוך, הצבא ניצח. ביחס לבעיות העבודה, על בסיס ניסיוננו הצבאי, ציפינו לאותן תוצאות; ולא התבדינו. החיילים האדומים לא התפזרו כאשר נהפכו ממשרתים צבאיים למשרתי עבודה, כפי שחזו הספקנים. הודות להסערתנו שאורגנה באופן מעולה, ההעברה התרחשה באוירה של התלהבות רבה. אמת, חלק מסויים של החיילים ניסה לעזוב את הצבא, אך דבר זה קורה תמיד כאשר עוצבה צבאית גדולה מועברת מחזית אחת לאחרת, או נשלחת מן העורף לחזית – באופן כללי כאשר היא 'מנוערת' – וכאשר עריקה פוטנציאלית הופכת פעילה. אך מיד נכנסו לפעולה האגפים הפוליטיים, העיתונות, איברי המאבק בעריקה, וכו'; והיום אחוז העורקים מצבאות העבודה שלנו אינו כלל גבוה מאשר בצבאותינו בשרות פעיל.

ההצהרה כי הצבאות, בשל מבנם הפנימי, יכולים לספק רק אחוז קטן של עובדים, הינה נכונה רק במידה מוגבלת. בכל הקשור לארמיה השלישית, הצבעתי כבר על כך כי היא שימרה את מנגנון המנהלה השלם שלה לצד מספר קטן ביותר של יחידות צבאיות. בעוד שאנו – בפועלנו לפי שיקולים צבאיים ולא כלכליים – החזקנו בלא פגע את מטה הארמיה ואת המנגנון המנהלי שלה, אחוז העובדים שסיפקה הארמיה היה למעשה נמוך ביותר. מתוך המספר הכללי של 120,000 חיילים אדומים, 21% בלבד נתגלו כבני-העסקה בעבודה מנהלית וכלכלית; 16% הועסקו בתורנויות יומיומיות (שומרים וכו') הקשורות למספר הרב של מוסדות ומחסנים צבאיים; החולים, בעיקר מקרים של טיפוס, יחד עם הסגל הרפואי-סניטרי, היוו כ-13%; כ-25% היו בלתי-זמינים מסיבות שונות (תת-כוחות במשימות מיוחדות, חופשות, נפקדות, וכו'). באופן זה, אחוז כוח-האדם הזמין לעבודה לא עלה על 23%; זהו המקסימום שניתן למצות לעבודה מתוך הארמיה הנתונה. למעשה, בתחילה עבודה רק כ-14%, שנלקחו ברובם משתי החטיבות, רובאית ופרשים, אשר עדיין נותרו עם הארמיה.

אך ברגע בו התברר כי דניקין הובס, וכי לא ניאלץ לשלוח את הארמיה השלישית במורד הוולגה באביב לסייע לכוחות בחזית הקווקז, החלנו מיד בפיזור המנגנון הצבאי המגושם והתאמה מסודרת יותר של מוסדות הצבא לבעיות עבודה. למרות שמעשה זה עדיין לא הושלם, הוא הספיק כבר להניב תוצאות משמעותיות ביותר. ברגע הנוכחי (מרץ 1920), הארמיה השלישית לשעבר מספקת כ-38% מכלל הרכבה כעובדים. באשר ליחידות הצבאיות של האיזור הצבאי אורל העובדות לצידה, הן מספקות כבר 49% ממספרן כעובדים. התוצאה אינה כה רעה אם נשווה אותה עם כמות העבודה המבוצעת במפעלים ובבתי-מלאכה, ביניהם יש כאלו אשר די לאחרונה הגיעה בהם ההיעדרות מעבודה מסיבות חוקיות ובלתי-חוקיות ל-50% ואף יותר מכך [מאז אותה עת אחוז זה הונמך משמעותית (יוני, 1920]. לכך יש להוסיף כי העובדים במפעלים ובבתי-מלאכה מקבלים פעמים רבות עזרה מבני-משפחתם המבוגרים יותר, בעוד לחיילים האדומים אין אף כח-עזר זולת עצמם.

אם נבחן את המקרה של בני ה-19 אשר נוידו באזור אורל בעזרת המנגנון הצבאי – בעיקר לעבודות דלק-עץ – נמצא כי, מתוך מספרם הכולל של כ-30,000, מעל 75% משתתפים בעבודה. זהו כשלעצמו כבר צעד גדול קדימה. הוא מראה כי, באמצעות שימוש במנגנון הצבאי לניוד ולבניית עוצבות, אנו יכולים לחולל שינויים כאלו בבניית יחידות של-טהרת-העבודה, המבטיחים גידול עצום באחוז המשתתפים ישירות בתהליך החומרי של הייצור.

לבסוף, בקשר לתפוקתה של העבודה הצבאית, אנו יכולים עתה לשפוט גם על בסיס הניסיון. במשך הימים הראשונים, תפוקת העבודה בתחומי העיסוק העיקריים, למרות ההתלהבות הכללית, הייתה במציאות נמוכה מאוד, ועלולה להיתפס כמאכזבת לחלוטין בעיני הקורא את שדרי העבודה הראשונים. כך, לשם הכנת סאז'ן מעוקב אחד של עץ, בתחילה, היה צורך להביא בחשבון בין 13 ל-15 ימי עבודה; בעוד מידת-האמת, המושגת לעיתים רחוקות בהווה – מחושבת כ-3 ימים. יש להוסיף, כמו-כן, כי אֻמנים בתחום זה מסוגלים, בתנאים המתאימים, לייצר סאז'ן מעוקב אחד ליום לאדם. מה קרה במציאות? היחידות הצבאיות שוכנו רחוק מן היער המיועד לכריתה. במקרים רבים היה צורך לצעוד מן העבודה וחזרה בין 6 ל-8 יֶרסטים, צעדה אשר בלעה חלק ניכר מיום העבודה. לא היו גרזינים ומסורים מספיקים במקום. חיילים אדומים, שנולדו על המישורים, לא הכירו את היערות, מעולם לא כרתו עצים, מעולם לא חתכו אותם או ניסרו אותם. ועדות העצה של-חבל-הארץ והמחוזיות היו רחוקות בתחילה מלדעת כיצד להשתמש ביחידות הצבאיות, כיצד לכוונן למקום בו היה בהן צורך. כיצד לציידן כפי שעליהן להיות מצויידות. אין פלא כי תוצאת כל זאת הייתה רמת ייצור נמוכה ביותר. אך לאחר שהפגמים האירגוניים הבולטים ביותר טופלו, תוצאות הושגו והיו משביעות-רצון הרבה יותר. כך, לפי המידע העדכני ביותר, באותה ארמיית עבודה ראשונה, 4.5 ימי עבודה מוקדשים עתה ל-סאז'ן עץ, נתון שאינו רחוק מן התקן הנוכחי. מה שהינו מנחם ביותר, עם זאת, הינה העובדה כי תפוקת העבודה גדלה בהתמדה, במידת השיפור בתנאיה.

עם זאת, לגבי הניתן להשגה במובן זה יש לנו ניסיון חטוף אך עשיר ביותר מפלוגת המהנדסים המוסקובית. הועד הראשי של מהנדסים צבאיים, אשר שלט בניסוי זה, החל בקביעת תקן הייצור כשלושה ימים ל-סאז'ן מעוקב של עץ. עד מהרה עבר הייצור מעבר לתקן זה. בינואר הוצאו על סאז'ן מעוקב של עץ שני ימי-עבודה ושליש; בפברואר, 2.1; במרץ, 1.5; מצב זה מייצג רמת תפוקה גבוהה באופן ייחודי. תוצאה זו הושגה באמצעות השפעה נפשית, באמצעות הרישום המדוייק של עבודתו של כל אדם, באמצעות עירור גאוות העבודה, באמצעות מתן בונוסים לעובדים אשר ייצרו כמות הגבוהה מן הממוצע – או, אם לדבר בשפת האיגודים המקצועיים, לפי סרגל-עקומה המתאים עצמו לכל השינויים הפרטיים בתפוקת העבודה. ניסוי זה, שבוצע כמעט בתנאי מעבדה, מצביע בבירור על הנתיב בו עלינו ללכת בעתיד.

לעת עתה יש ברשותנו סדרה של צבאות עבודה מתפקדים – הארמיה הראשונה, הפטרוגרדית, האוקראינית, הקווקזית, הארמיה של דרום הוולגה וארמיית המילואים. האחרונה, כידוע, סייעה באופן משמעותי להעלות את נפח התעבורה במסילת-הרכבת קאזאן-ייקטרינבורג; וללא קשר למידת האינטליגנציה בביצוע ניסוי התאמת היחידות הצבאיות לבעיות עבודה, התוצאות הראו כי שיטה זו הינה ללא-עוררין חיה ונכונה.

הדיעה הקדומה בעניין היות הארגון הצבאי טפילי באופן בלתי-נמנע – בכל תנאי – הוכחה כמנותצת. הצבא הסובייטי משחזר בתוך עצמו את נטיות הסדר החברתי הסובייטי. אל לנו לחשוב במונחים המאבנים של העידן האחרון: "מיליטריזם", "אירגון צבאי", "התפוקה הנמוכה של עבודת כפייה". עלינו לגשת אל תופעות העידן החדש ללא כל דיעות קדומות, ובעיניים פתוחות לרווחה; ועלינו לזכור כי השבת קיימת עבור האדם, ולא להיפך; שכל צורות האירגון, כולל הצורה הצבאית, הינן אך כלי-נשק בידי מעמד העובדים השליט, שלו הן הזכות והן האפשרות להתאמה, שינוי ועיצוב-מחדש של כלי-נשק אלו, עד שישיג את התוצאה המבוקשת.

התכנית הכלכלית האחת

היישום הרחב ביותר האפשרי של עקרון שירות העבודה הכללי, יחד עם האמצעים למיליטריזציית העבודה, יכולים לשחק תפקיד מכריע רק אם ייושמו על בסיסה של תוכנית כלכלית יחידה המכסה את כלל הארץ ואת כל ענפי הפעילות הייצרנית. על תוכנית זו להיות מתוכננת למספר שנים, עבור העידן העומד בפנינו. הוא ניתן, ודאי, לחלוקה למספר תקופות או שלבים, המתאימים לשלבים הבלתי-נמנעים בלידה-הכלכלית-מחדש של הארץ. יהא עלינו להתחיל בבעיות הפשוטות ביותר, ובו-בזמן הבסיסיות ביותר.

עלינו, ראשית, לאפשר למעמד העובדים את עצם אפשרות החיים – אפילו יהא זה בקשים שבתנאים – ובכך לשמר את מרכזינו התעשיים ולהציל את הערים. זוהי נקודת ההתחלה. אם איננו רוצים להמיס את העיר לחקלאות, ולהפוך את הארץ כולה למדינת איכרים, עלינו לתחזק את מערכת התחבורה שלנו, אפילו ברמה מינימלית, ולהבטיח לחם לערים, דלק וחומרי-גלם לתעשייה, מזון לבהמות. ללא זאת לא נתקדם ולו צעד קדימה. לפיכך, חלקה הראשון של התוכנית מורכב משיפור התחבורה, או, לכל הפחות, מניעת הדרדרותה הנוספת, והכנת האספקה הדרושה של מזון, חומרי-גלם ודלק. כל התקופה הבאה תהיה בכללה מלאה בריכוז והתאמצות של כוח-עבודה לפתרון בעיות שורשריות אלה; ורק באופן זה נניח את יסודות כל שיבוא אחר-כך. הייתה זו בעייה כזו, אגב, שהיצבנו בפני צבאות העבודה שלנו. האם יימדדו התקופה הראשונה והתקופות הבאות בחודשים או בשנים, אין טעם לנחש כרגע. דבר זה תלוי בגורמים רבים, החל במצב הבינלאומי וכלה במידת העיקשות והנחישות של מעמד העובדים.

התקופה השנייה הינה תקופת בניית-המכונות למטרות התעבורה והאיחסון של חומרי-גלם ודלק. כאן הליבה היא בקטר.

בהווה, תיקון הקטרים מבוצע בצורה מפוזרת מדי, בולע אנרגיה ומשאבים מעבר לכל מידה. עלינו לארגן מחדש את תיקון הנַיִד שלנו, על בסיס הייצור ההמוני של חלקי חילוף. כיום, כאשר כל רשת הרכבות והמפעלים היא בידיו של אדון אחד, מדינת העבודה, אנו יכולים וחייבים לתקן סוגים בודדים של קטרים ומשאיות עבור כל הארץ, לקבוע תקנים לחלקים המרכיבים אותם, למשוך את כל בתי-החרושת ההכרחיים לעבודת הייצור ההמוני של חלקי-חילוף, לצמצם את התיקון להחלפה הפשוטה ביותר של חלקים בלויים בחדשים, ובכך לאפשר בניית קטרים חדשים בקנה מידה המוני מחלקי חילוף.

עתה, כאשר מקורות הדלק וחומרי-הגלם פתוחים שוב בפנינו, עלינו לרכז את תשומת-ליבנו הבלעדית לבניית קטרים.

התקופה השלישית תהיה תקופה של בניית מכונות לצרכי ייצור מוצרים בהם יש צורך ראשוני.

לבסוף, התקופה הרביעית, הנחה על הישגי השלוש הראשונות, תתיר לנו להתחיל בייצור מוצרים בעלי חשיבות אישית או משנית בקנה-המידה הרחבה ביותר האפשרי.

לתוכנית זן לשחבןץ רבה, לא רק כמדריך כללי לעבודה המעשית של איברינו הכלכליים, אך גם כקו לאורכו על תעמולה בקרב ההמונים העמלים בקשר לבעיותינו הכלכליות להתנהל. ניוד העבודה שלנו לא יהפוך למציאת, לא יטע שורש, אם לא נלהיב את העניין החי של כל שהוא כנה, מודע-מעמדית, ומקבל-השראה במעמד העובדים. עלינו להסביר להמונים את כלל האמת לגבי מצבנו ולגבי השקפותינו לעתיד; עלינו לומר להם בגלוי כי תוכניתנו הכלכלית, יחד עם המאמץ המקסימלי מצד העובדים, לא תיתן לנו לא מחר ולא מחרתיים ארץ זבת חלב ודבש: שכן במשך התקופה הראשונה עבודתנו העיקרית תורכב מהכנת התנאים לייצור אמצעי הייצור. רק לאחר שהבטחנו, אפילו ברמה הקטנה ביותר האפשרית, את אפשרות הבנייה-מחדש של אמצעי התחבורה והייצור, נמשיך לייצור מוצרים לצריכה כללית. באופן זה פרי עבודתם, אשר הינו מושא רצונם הישיר של העובדים, בצורת מוצרים לצריכה אישית, יגיע רק בשלב האחרון, הרביעי, של תוכניתנו הכלכלי; ורק אז נחווה שיפור רציני בחיינו. ההמונים, אשר במשך תקופה ארוכה עדיין ישאו בנטל העבודה והמחסור, חייבים להבין הבנה שלמה את הלוגיקה הפנימית הבלתי-נמנעת של תוכנית כלכלית זו אם רצונם להיות מסוגלים לבצעה.

רצף ארבעת התקופות הכלכליות המתואר לעיל אל לו שיובן באופן מוחלט מדי. איננו, כמובן, מציעים להביא לכדי עצירה מוחלטת את תעשיית הטקסטיל: לא היינו יכולים לעשות זאת משיקולים צבאיים בלבד. אך כדי שתשומת-ליבנו וכוחותינו לא יוסחו תחת לחץ הדרישות והצרכים הזועקים אלינו מכל העברים, הכרחי לעשות שימוש בתכנית הכלכלית כקריטריון היסודי, ולהפריד בין החשוב והבסיסי לבין המשני והשניוני. כמובן, איננו שואפים כלל לקומוניזם "לאומי" צר: הסרת המצור, והמהפכה האירופית כל שכן, יביאו לשינויים רדיקליים ביותר בתוכניתנו הכלכלית, בחותכה שלבי פיתוח שלה ובאיחודה אותם. אך איננו יודעים מתי יתרחשו אירועים אלו; ועלינו לפעול באופן כזה שיאפשר לנו להחזיק מעמד ולהיפך חזקים יותר תחת הנסיבות הקשות ביותר האפשריות – הווה אומר, למול ההתפתחות האיטית ביותר האפשרית של המהפכה האירופית והעולמית. במקרה שנוכל ממש לבסס יחסי מסחר עם הארצות הקפיטליסטיות, נודרך שוב בידי התוכנית הכלכלית השורטטת בכלליות לעיל. אנו נחליף חלק מחמרי-הגלם שלנו תמורת קטרים או מכונות נחוצות, אך בשום מקרה לא עבור בגדים, מגפיים, או מוצרים קולוניאליים: יעדנו הראשון אינו מוצרי צריכה, אלא אמצעי תחבורה וייצור.

היה עלינו להיות ספקנים קצרי-ראי, והטיפוסיים שבדברנים הבורגניים, לו דמיינו כי לידתם-מחדש של חיינו הכלכליים תלבש צורה של מעבר הדרגתי מן ההתמוטטות הכלכלית הנוכחית לתנאים שקדמו להתמוטטות זו, הווה אומר, כי אנו נטפס באותן מדרגות בהן ירדנו, וכי רק לאחר תקופה מסויימת, ארוכה למדי, נהיה מסוגלים להעלות את כלכלתנו הסוציאליסטית לרמה בה עמדה ערב המלחמה האימרפיאליסטית. תפיסה כזו לא רק שתהא בלתי-מנחמת, אלא לחלוטין שגויה. התמוטטות כלכלית, אשר הרסה ושברה בהתרחשה כמות בלתי-ניתנת-לשיעור של דברים בעלי ערך, הרסה גם הרבה שהיה רע ורקוב, שהיה לחלוטין חסר-היגיון; ובכך פינתה את הדרך לשיטה חדשה של בנייה-מחדש, המתאימה לאותו הציוד הטכני שהכלכלה העולמית מחזיקה עתה.

אם הקפיטליזם הרוסי התפתח לא משלב לשלב, אלא בדלגו מעל סדרת שלבים, והקים מפעלים אמריקניים באמצען של ערבות פרימיטיביות, במידה אף רבה יותר אפשרית 'צעידה מאולצת'[8] כזו עבור כלכלה סוציאליסטית. לאחר שגברנו על דלותנו הנוראה, לאחר שצברנו אספקה קטנה של חמרי-גלם ומזון, ולאחר ששיפרנו את מערכת התחבורה שלנו, נהיה מסוגלים לדלג מעל סידרה שלמה של שלבי ביניים, זוכים מן העובדה שאיננו כבולים בעבותו הרכוש הפרטי, ושלפיכך אנו מסוגלים להכניע את כל המטלות ואת כל יסודות החיים הכלכליים לתוכנית מדינה אחת.

כך, לדוגמה, אנו נוכל ללא ספק להיכנס לתקופת המעבר לחשמל, בכל הענפים העיקריים של התעשייה ובתחום הצריכה האישית, מבלי לעבור דרך "עידן הקיטור". תוכנית המעבר לשימוש בחשמל הינה כבר משורטטת בסדרה של שלבים עוקבים מבחינה לוגית, המתאימים לשלבים הבסיסיים של התוכנית הכלכלית הכללית.

המלחמה החדשה עלולה להאט את הגשת כוונותינו הכלכליות; האנרגיה שלנו והתמדתנו יכולות וחייבות להאיץ את תהליך לידתנו-מחדש הכלכלית. אך, יהיה הקצב בו יתרחשו האירועים הכלכליים בעתיד אשר יהיה, ברור כי ביסוד כל עבודתנו – ניוד עבודה, מיליטריזציית עבודה, "סובוטניקים", וצורות אחרות של התנדבות עבודה קומוניסטית – חייבת לשכון התכנית הכלכלית האחת. והתקופה אליה אנו נכנסים כעת דורשת מאיתנו ריכוז מוחלט של כל האנרגיות שלנו בבעיות היסודיות הראשוניות: מזון,דלק, חמרי-גלם, תחבורה. לא להתיר לתשומת-ליבנו להיות מוסחת, לא לפזר את כוחותינו, לא לבזבז את האנרגיות שלנו. כזו היא הדרך היחידה לישועה.

ניהול בידי מועצת-מנהלים[9] וניהול של-אדם-אחד

המנשביקים מנסים להתעכב על שאלה נוספת אשר נדמית להם כמציגה באופן חיובי את שאיפתם להעמיד עצמם לצד מעמד העובדים. זוהי שאלת צורת הניהול של מיזמים תעשייתיים – שאלת הניהול בידי ועדה (מועצת-מנהלים) או עקרון האדם-האחד. נאמר לנו כי העברת מפעלים למנהלים יחידים במקום מועצת מנהלים הינו פשע נגד מעמד העובדים והמהפכה הסוציאליסטית. ראוי לציון כי המגינים הקנאים ביותר של המהפכה הסוציאליסטית נגד עקרון הניהול ע"י-אדם-אחד הינם אותם מנשביקים אשר עד לאחרונה החשיבו את רעיון המהפכה הסוציאליסטית עלבון להיסטוריה ופשע נגד מעמד העובדים.

הראשונים אשר חייבים להודות באשמה לנוכח המהפכה הסוציאליסטית הינו כנס המפלגה שלנו, אשר התבטא בזכות עקרון הניהול ע"י-אדם-אחד בתעשייה, ומעל לכל ברמות הנמוכות ביותר, במפעלים ובבתי-החרושת. תהא זו הגדולה שבטעויות, עם זאת, להחשיב החלטה זו כמכה לעצמאות מעמד העובדים. עצמאות העובדים נקבעת ונמדדת לא לפי האם שלושה עובדים או אחד מושמים בראש מפעל, אלא ע"י גורמים ותופעות בעלי אופי עמוק יותר – בניין איברים כלכליים בסיוע הפעיל של האיגודים המקצועיים; בנייות כל האיברים הסובייטיים באמצעות כנסי הסובייטים, המייצגים עשרות מיליוני עובדים; המשיכה לעבודת מִנהל, או שליטה במִנהל, של אלו המנוהלים. בדברים כגון אלו יכולה עצמאותו של מעמד העובדים להתבטא. ואם מעמד העובדים, על בסיס קיומו, מגיע באמצעות כנסיו, מפלגתו הסובייטית ואיגודיו המקצועיים, למסקנה כי עדיף לשים אדם אחד בראש מפעל, ולא מועצת-מנהלים, הוא מחליט החלטה הנקבעת ע"י עצמאות מעמד העובדים. ייתכן כי הדבר הוא נכון או שגוי מבחינת טכניקת המנהל, אך אין דבר זה כפוי על הפרולטריון , אלא נקבע לפי רצונו וטעמו שלו. תהא זו, לפיכך, טעות נוראה לבלבל את שאלת עליונות הפרולטריון בשאלת מוצעות-מנהלים של עובדים בראשי מפעלים. דיקטטורת הפרולטריון מבוטאת בביטול הרכוש הפרטי באמצעי הייצור, בעליונות מעל כל המכאניזם הסובייטי של הרצון הקולקטיבי של העובדים, ולא כלל בצורה בה מיזמים כלכליים יחידים מנוהלים.

אין צורך לענות כאן להאשמה נוספת המכוונת נגד מגיני עקרון האדם-האחד. יריבינו אומרים: "זהו ניסיון של המיליטריסטים הסובייטים להעביר את ניסיונם מן התחום הצבאי לתחום הכלכלה. ייתכן כי בצבא עקרון האדם-האחד הוא מספק, אך אין הוא מתאים לעבודה כלכלית." ביקורת כזו הינה מוטעית לחלוטין. אין זה נכון כי נקודת-המוצא שלנו בצבא הייתה עקרון האדם-האחד: אפילו עתה אנו רחוקים מאימוץ מוחלט שלה. כמו כן אין זה נכון כי בהגיננו על צורות מנהל של-אדם-אחד במיזמינו הכלכליים במשיכת מומחים, נקטנו עמדה רק על בסיס ניסיוננו הצבאי. במציאות, בשאלה זו נקטנו עמדה, ואנו ממשיכים לעשות כן, מתוך השקפות מרקסיסטיות גרידא לגבי הבעיות הכלכליות והחובות היצרניים של הפרולטריון כאשר נטל הוא את הכוח לידיו. ההכרח להשתמש בידע ובשיטות הטכניים שנצברו בעבר, ההכרח למשוך מומחים ולעשות בהם שימוש נרחב, באופן כזה בו הטכניקה שלנו לא תיסוג אלא תתקדם – כל זה הובן והוכר על-ידינו, לא רק מאז תחילת המהפכה, אלא זמן רב קודם לאוקטובר 1917. לדעתי, אם מלחמת האזרחים לא הייתה שודדת מאיברינו הכלכליים את כל שהיה חזק ביותר, עצמאי ביותר, מחונן ביותר ביוזמה, הרי שללא ספק היינו מתחילים ללכת בנתיב הניהול של-אדם-אחד בתחום המנהל הכלכלי מוקדם הרבה יותר, ובאופן כאוב הרבה פחות.

חלק מן החברים רואים במנגנון המנהל התעשייתי בראש ובראשונה בית-ספר. זה, כמובן, מוטעה לחלוטין. משימתו של מנהלן היא לנהל. אם אדם חפץ ומסוגל ללמוד מנהל, הניחו לו ללכת לבית-ספר, לקורסי ההוראה המיוחדים: הניחו לו להוות עוזר, צופה ורוכש ניסיון: אך אדם הממונה לשלוט במפעל אינו הולך לבית-הספר, אלא לעמדה אחראית של מנהל כלכלי. ואפילו אם נביט בשאלה זו באור המוגבל, ולכן מוטעה של "בית-ספר", הייתי אומר כי כאשר עקרון האדם-האחד מושל בכיפה בית-הספר הינו טוב פי עשר: משום שבדיוק כמו שאינך יכול להחליף עובד טוב אחד ב-3 עובדים בלתי-מוכנים, כך, בשִימךָ מועצת-מנהלים של שלושה עובדים בלתי-מוכנים בעמדה אחראית, אתה שולל מהם את האפשרות לתפוס את כלשיהם-הם. כל אחד מצפה לדבר האחרים כאשר החלטות מבוצעות, ומאשים את האחרים כאשר ההצלחה אינה ממהרת לבוא.

העובדה כי זוהי אינה שאלה עקרונית עבור יריבי עיקרון האיש-האחד ניתנת לתפיסה באופן הטוב ביותר באי-דרישתם את יישום עיקרון הועדה בבתי-המלאכה, המשרות והבורות[10].הם אפילו אומרים בקרירות כי רק מטורף יכול לדרוש כי מועצת-מנהלים של שולשה או חמישה צריכה לנהל בית-מלאכה. חייב להיות מנהל אחד ויחיד. מדוע? אם ניהול של-ועדה הינו "בית-ספר", מדוע לא לדרוש בית-ספר יסודי? מדוע שלא נכניס לשימוש מועצות-מנהלים לבתי-המלאכה? ואם עקרון הועדה אינו בגדר תורה קדושה עבור בתי-המלאכה, מדוע הוא הכרחי עבור המפעלים?

אברמוביץ' אמר כאן כי לאור מיעוט במומחים הנמצאים בידינו – הודות לבולשביקים, חוזר הוא על דברי קאוטצקי – אנו נחליפם בידי מועצת-מנהלים של עובדים. אלה הן שטויות. אף מועצת-מנהלים של אנשים אשר אינם מכירים את העסק הנתון יכולים להחליף אדם המכיר אותו. מועצת-מנהלים של עורכי-דין לא תוכן להחליף איש-רכזות-טלפונים. מועצת-מנהלים של חולים לא תוכל להחליף את הרופא. עצם הרעיון הוא שגוי. מועצת-מנהלים כשלעצמה אינה מעניקה ידע לחסרים אותו. היא יכולה רק לכסות על בורותם. אם אדם ממונה למשרה מנהלית אחראית, הוא נמצא תחת ההשגחה לא רק של אחרים אלא של עצמו, ורואה בבירור מה הוא יודע ומה הוא אינו יודע. אך אין דבר גרוע ממועצת-מנהלים של עובדים בורים, מוכנים-שלא-כראוי, הממונים לעמדה מעשית גרידא, הדורשת ידע מומחה. חברי מועצת-המנהלים נמצאים במצב של חרדה ואי-שביעות-רצון הדדית מתמידות, ובחוסר-האונים שלהם מעוררים ספיקות וכאוס בכל עמלם. מעמד העובדים מעוניין עניין עמוק ביותר בהעלאת יכולת המנהל שלו, הווה אומר, בהיות מחונך; אך דבר זה מושג בתחום התעשייה באמצעות הדו"ח התקופתי של הגוף המנהלי של מפעל בפני המפעל כולו, והדיון בתוכניות הכלכלית לשנה או לחודש הקרוב. כל העובדים המביעים עניין רציני בעבודת האירגון התעשייתי נרשמים על-ידי מנהלי המיזם, או בידי ועדות מיחדות; הם מועברים קורסים מתאמים הקשורים קשר הדוק לעבודה המעשית של המפעל עצמו, ואז ממונים, ראשית לעמדות אחראיות פחות, ואז לעמדות אחראיות יותר. באופן כזה נאמץ אלפים רבים, ובעתיד, עשרות אלפים. אך שאלת ה-"שלשות" וה-"חמישיות" מעניינת לא את המוני העמלים, אלא את החלקים המפותחים פחות, החלשים יותר, המותאמים פחות לעבודה עצמאית של בירוקרטיית העבודה הסובייטית. המנהלן הנחרץ, הנבון, העומד-בחלוץ שואף באופן טבעי לקחת את המפעל לידיו ככלל, ולהראות הן לעצמו והן לאחרים כי הוא יכול לבצע את עבודתו. ואם, לעומת זאת, מנהלן זה הוא איש רפה וחלש, שאינו עומד איתן על רגליו, הוא מנסה לקשר אחר אליו, שכן בחברת אחר חולשתו שלו לא תורגש. בעיקרון של-ועדה כזה טמון יסוד מסוכן ביותר – הצמתת האחריות האישית. אם עובד הינו בעל יכולת אך חסר ניסיון, הוא זקוק באופן טבעי למדריך: תחת שליטתו ילמד, ומחר נמנה אותו למנהל-העבודה של מפעל קטן. זוהי הדרך בה יתקדם. במועצת-מנהלים מקרית, בה הכוח והחולשה של כל אחד אינם ברורים, תחושת האחריות נעלמת באופן בלתי-נמנע.

ההחלטה שלנו מדברת על גישה מערכתית לעיקרון האדם-האחד – באופן טבעי, לא בהינף-עט. ואריאציות וקומבינציות הינן אפשריות כאן. במקום בו העובד יכול להסתדר לבדו, הבה נציב אותו כאחראי על המפעל וניתן לו מומחה כעוזר. היכן שיש מומחה טוב, הבה נציב אותו כאחראי וניתן לו כעוזרים שניים או שלושה מן העובדים. לבסוף, במקום בו "מועצת-מנהלים" הוכיחה באופן מעשי את יכולתה לעבוד, הבה נשמר אותה. זו היא הגישה הרצינית היחידה שניתן לאמץ, ורק באופן כזה נגיע לאירגון הנכון של הייצור.

ישנו שיקול אחר בעל אופי חברתי וחינוכי אשר נדמה לי כחשוב ביותר. השכבה המכוונת שלנו של מעמד העובדים הינה דקה מדי. אותה שכבה אשר ידעה עבודת מחתרת, אשר נשאה זה זמן רב על כתפיה את המאבק המהפכני, אשר הייתה בחוץ-לארץ, אשר קראה רבות בבתי-כלא ובגלות, אשר הייתה בעלת ניסיון פוליטי והשקפה רחבה, הינה החלק היקר ביותר של מעמד העובדים. עתה, ישנו דור צעיר יותר אשר מבצע בעת האחרונה את המהפכה באופן מודע, החל ב-1917. זהו חלק רב-ערך של מעמד העובדים. בכל מקום בו נביט – על הבנייה הסובייטית, על האיגודים המקצועיים, על חזית מלחמת האזרחים – בכל מקום אנו מוצאים את התפקיד העיקרי משוחק בידי שכבה עליונה זו של הפרולטריון. עבודתה העיקרית של הממשלה הסובייטית במשך שנתיים וחצי אלה הורכבה מתמרון וזריקה מחזית לחזית של החלק העומד-בחלוץ של העובדים. השכבות העמוקות יותר של מעמד העובדים, אשר יצאו מתוך ההמון האיכרי, הינם נוטים לכיוון מהפכני, אך עדיין דלים מדי ביוזמה. מחתו של האיכר הרוסי שלנו היא אינסטינקט העדר, היעדר האישיות: במילים אחרות, אותה איכות שנהגו לשבח ה-'נרודניקים' הריאקציוניים שלנו, ואותה שיבח לב טולסטוי בדמותו של פלאטון קאראטאייב: האיכר המתמזג בקהילתו הכפרית, מעמיד עצמו לרשות האדמה. ברור למדי כי כלכלה סוציאליסטית מבוססת לא על פלאטון קאראטאייב, אלא על העובד החושב המחונן ביוזמה. אותה יוזמה אישית חיוני לפתוח בַּעובד. הבסיס האישי תחת הבורגנות משמעותו הייתה אינדיבידואליזם ותחרות אנוכיים. הבסיס האישי תחת מעמד העובדים אינו עומד בסתירה לא לסולידריות אף לא לשיתוף-פעולה באחווה. סולידריות סוציאליסטית אינה יכולה להסתמך לא על היעדר אישיות או על אינסטינקט העדר. וזהו בדיוק היעדר האישיות שהינו חבוי פעמים רבות מאחורי עיקרון הועדה.

במעמד העובדים ישנם כוחות רבים, מתנות וכישורים רבים. עליהם להיות מובאים לידי ביטוי ומוצגים במסגרת יריבות. עקרון האיש-האחד בתחום המנהלי והטכני מסייע לכך. זוהי הסיבה מדוע הוא נעלה יותר ונושא יותר פירות מאשר עקרון הניהול בידי ועדה.

סיכום הדו"ח

חברים, טיעוני הדוברים המנשביקים, בייחוד אלו של אברמוביץ', משקפים בראש ובראשונה את הנתק המוחלט שלהם מן החיים ובעיותיהם. צופה עומד על גדת הנהר אותו עליו לצלוח, ומהרהר בתכונות המים ובעוצמת הזרם. עליו לשחות לצד השני: זוהי משימתו! אך הקאוטצקיאן שלנו עומד תחילה על רגל אחת ואז על השנייה. "איננו מכחישים," הוא אומר "את ההכרח שבצליחת הנהר, אך בו-בזמן, כריאליסטים, אנו רואים את הסכנה – ולא סכנה יחידה, אלא כמה וכמה: הזרם מהיר, ובנהר משוקעות אבנים, האנשים עייפים הם, וכו' וכו'. אך כאשר יאמרו לך כי אנו מכחישים את עצם הצורך בשחייה לצד השני, אין הדבר נכון – בשום אופן. לפני 23 שנים לא הכחשנו את נחיצות הצליחה, …"

ועל כך בנוי הכל, מהתחלה לסוף. ראשית, אומרים המנשביקים, איננו מכחישים, ומעולם לא הכחשנו, את נחיצות ההגנה-העצמית: לפיכך איננו מגנים את הצבא. שנית, איננו מגנים בעיקרון שירות עבודה כללי. אך, אחרי הכל, מי בעולם, להוציא כתות דתיות קטנות, מכחיש הגנה-עצמית "בעיקרון"?! למרות זאת, העניין אינו מתקדם אף בצעד אחד כתוצאה מהודאתכם המופשטת. כאשר הגיעו הדברים לכדי מאבק אמיתי, ליצירת צבא אמיתי נגד האויבים האמיתיים של מעמד העובדים, מה עשיתם אז? התנגדתם, חיבלתם – מבלי לכנות הגנה-עצמית בעיקרון. אמרתם וכתבתם בעיתוניכם: "הלאה מלחמת האזרחים!" בעת בה היינו מוקפים בידי אנשי המשמרות הלבנים, והסכין צמודה לצווארנו. עתה אתם, בחייבכם את הגנתו-העצמית עטורת-הניצחון בדיעבד, מעבירים את מבטכם הביקורתי לבעיות חדשות, ומנסים ללמדנו. "באופן כללי, איננו מגנים את עיקרון שירות העבודה הכללי," אתם אומרים "אבל… בלי כפייה חקיקתית." אך במילים אלה עצמן ישנה סתירה פנימית מפלצתית! רעיון "שירות החובה" עצמו כולל את יסוד הכפייה. אדם מחוייב, הוא חייב לעשות דבר-מה. אם הוא אינו עושה זאת, ודאי שיסבול כפייה, עונש. כאן אנו ניגשים לשאלת איזה עונש. אברמוביץ' אומר:

"לחץ כלכלי, כן; אך לא כפייה חקיקתית." חבר הולצמן, נציג איגוד עובדי תעשיית המתכת, הדגים באופן מצויין את כל הסכולסטיציזם של רעיון זה. אפילו תחת הקפיטליזם, הווה אומר תחת משטר העבודה ה-"חופשית", לחצת כלכלי הינו בלתי-נפרד מכפייה חקיקתית. כך עוד יותר עתה.

בדו"ח שלי ניסיתי להסביר כי התאמת העובדים על בסיס חברתי חדש לצורות עבודה חדשות, והשגת רמה גבוהה יותר של תפוקה, הינם אפשריים רק באמצעות היישום הבו-זמני של שיטות שונות: אינטרס כלכלי, כפייה חקיקתית, השפעת אירגון כלכלי המתואם-פנימה, כוח הדיכוי, ובראש ובראשונה וגם לבסוף – השפעה נפשית, הסערה, תעמולה, והעלאה כללית של הרמה התרבותית – רק באמצעות שילוב כל השיטות הללו יכולים אנו להשיג רמה גבוהה של כלכלה סוציאליסטית.

אם אפילו תחת קפיטליזם אינטרס כלכלי משולב באופן בלתי-נמנע בכפייה חקיקתית, שמאחוריה עומד הכוח החומרי של המדינה, במדינה הסובייטית – הווה אומר, במצב המעבר לסוציאליזם – איננו יכולים להעמיד מחיצה אטומה בין כפייה כלכלית וחקיקתית. כל תעשיותינו החשובות ביותר הינן בידיה המדינה. כאשר אנו אומרים למסובב איבַנוב "אתה מחוייב מיידית לעבוד במפעל סורמובו; אם תסרב, לא תקבל את מנת המזון שלך," כיצד נוכל לקרוא לכך? לחץ כלכלי או כפייה חקיקתית? הוא אינו יכול ללכת למפעל אחר, כי כל המפעלים הם בידי המדינה, אשר לא תתיר שינוי כזה. לפיכך, לחץ כלכלי מתמזג כאן בלחץ הכפייה המדינתית. אברמוביץ' כנראה רוצה כי אנו, כמסדירים של הפצת כוח העבודה, נשתמש רק באמצעים כמו העלאת משכורות, בונוסים וכו' כדי למשוך את העובדים הנחוצים למפעלים החשובים ביותר שלנו. כנראה שזהו סכום כל מחשבתיו על הנושא. אך אם נציב את השאלה בצורה זו, כל עובד רציני בתנועת האיגודים המקצועיים יבין כי זוהי אוטופיה גמורה. איננו יכולים לקוות לזרימה-חופשית-פנימה של כוח עבודה מן השווקים, שכן כדי להשיג זאת על המדינה להחזיק בידיה "עתודות תמרון" רבות די הצורך, בצורת מזון, דיור, ותחבורה, הווה אומר, בדיוק אותם תנאים אשר עדיין לא יצרנו. ללא העברה מאורגנת-שיטתית של כוח עבודה בהיקף רחב, לפי דרישות האירגון הכלכלי, לא נשיג דבר. כאן עולה רגע הכפייה לפנינו בכל כוחו ונחיצותו הכלכלית. אקריא בפניכם מברק מיקטרינבורג העוסק בעבודת ארמיית העבודה הראשונה. הוא אומר כי בועדה של אורל לשירות עבודה עברו מעל 4,000 עובדים. מהיכן הופיעו הם? בעיקר מן הארמיה השלישית לשעבר. הם לא הורשו ללכת לבתיהם, אלא נשלחו למקום בו היה בהם צורך. מן הצבא הם הועברו לידי הועדה לשירות עבודה, אשר הפיצה אותם לפי סוגים ושלחה אותם למפעלים. זאת, מנקודת ההשקפה הליברלית, היא "אלימות" נגד חירות הפרט. אך רוב מוחץ של העובדים הלכו ברצון לחזית העבודה, כמו קודם אל הצבא, בהבינם כי האינטרס המשותף דרש זאת. חלק הלכו נגד רצונם. הם הוכרחו.

באופן טבעי, ברור למדי כי שומה על המדינה, באמצעות מערכת הבונוסים, לתת לעובדים הטובים יותר תנאי קיום טובים יותר. אך דבר זה אינו שולל, אלא, להיפך, מניח-מראש, כי המדינה והאיגודים המקצועיים בלעדיהם המדינה הסוביטיית לא תבנה את התעשייה יחזיקו זכויות חדשות כלשהן על העובדים. העובד אינו סתם נושא-ונותן: לא, הוא מוכפף למדינה הסובייטית, כפוף להוראותיה בכל כיוון – שכן זוהי מדינתו.

"אם," אומר אברמוביץ', "היו אומרים לנו כף סתם כי זוהי שאלה של משמעת תעשייתית, לא היה דבר להתקוטט עליו; אך למה להכניס מיליטריזציה לשימוש?" כמובן, במידה רבה, השאלה היא אכן שאלת משמעת האיגודים המקצועיים; אך זו של המשמעת החדשה של איגודים מקצועיים חדשים, יצרניים. אנו חיים בארץ סובייטית, בה מעמד העובדים שולט – עובדה אשר הקאוטסקיאנים אינם מבינים. כאשר המנשביקי רובצוב אמר כי נותר רק שבריר של תנועת האיגודים המקצועיים בדו"ח שלי, הייתה בכך מידה של אמת. לגבי האיגודים המקצועיים, כפי שהוא מבין אותם – הווה אומר, איגודים מקצועיים מסוג איגודי בעלי-המלאכה הישנים – נותר במציאות מעט מאוד; אך בפני האירגון היצרני התעשייתי של המעמד העובד, בתנאיי רוסיה הסובייטית, עומדות הגדולות שבמשימות. אילו משימות? כמובן, לא המשימות הכוללות מאבק במדינה, בשם האינטרסים של העבודה; אלא משימות הכוללות בניין, לצידה של המדינה, של הכלכלה הסוציאליסטית. צורה כזו של איגוד הינה בעיקרון אירגון חדש, שהינו מובחן, לא רק מן האיגודים המקצועיים, אלא גם מן האיגודים התעשייתיים המהפכניים בחברה בורגנית, בדיוק כמו שעליונות הפרולטריון מובחנת מעליונות הבורגנות. לאיגוד היצרני של מעמד העובדים השליט אין עוד את הבעיות, השיטות, המשמעת של האיגוד למאבק של מעמד מדוכא. כל העובדים שלנו מחוייבים להיכנס לאיגודים. המנשביקים מתנגדים לכך. דבר זה הינו מובן למדי, משום שבמציאות הם מתנגדים ל-דיקטטורה של הפרולטריון. לכך, בטווח האחרון, מצטמצמת השאלה כולה. הקאוטסקיאנים מתנגדים לדיקטטורה של הפרולטריון, והינם בכך מתנגדים לכל השלכותיה. הן כפייה כלכלית והן כפייה פוליטית הינן צורות הביטוי היחידות של דיקטטורת המעמד העובד בשני תחומים קשורים קשר הדוק. אמת, אברמוביץ' הדגים לנו ברוב למדנות כי תחת הסוציאליזם לא תהא כל כפייה, כי עקרון הכפייה מנוגד לסוציאליזם, כי תחת סוציאליזם נופעל ע"י תחושת החובה, הרגל העבודה, המשיכה שבעבודה, וכו' וכו'. דבר זה הינו בלתי-ניתן-לערעור. אלא שאמת בלתי-ניתנת-לערעור זו חייבת להיות מורחבת מעט. למעשה, תחת סוציאליזם לא יתקיים מנגנון הכפייה עצמו – המדינה: שכן היא תתמוגג לאין לחלוטין לכדי קומונה מייצרת וצורכת. עם זאת, הדרך לסוציאליזם עוברת בתקופה של ההתעצמות הגבוהה ביותר האפשרית של עקרון המדינה. ואתה ואני היננו סתם עוברים בתקופה זו. בדיוק כמו מנורה, לפני הישרפה, בוהקת בבוהק זוהר, כך המדינה, לפני היעלמה, לובשת את צורת דיקטטורת הפרולטריון, הווה אומר, הצורה החסרה-ביותר-רחמים של המדינה, אשר מאמצת את חיי האזרחים באופן סמכותני לכל כיוון. עתה, בעובדה קטנה וחסרת-חשיבות זו – צעד היסטורי זה של דיקטטורת המדינה – אברמוביץ', וכמוהו כלל המנשביקים, לא הבחינו; וכתוצאה מכך, מעד הוא ונפל מעליה.

אף אירגון זולת הצבא שלט אי-פעם באדם באותה כפייה חמורה כפי שעושה אירגון מדינת המעמד העובד בתקופה הקשה ביותר של מעבר. בדיוק מסיבה זו אנו מדברים במיליטריזציית העבודה. גורל המנשביקים הוא להיגרר הלאה אחר האירועים, ולהכיר באותם חלקים של המצע המהפכני אשר כבר הספיקו לאבד כל משמעות מעשית. היום המנשביקים, גם אם באופן מסוייג, אינם מכחישים את חוקיות האמצעים הנוקשים כלפי המשמרות הלבנים והעריקים מן הצבא האדום: הם הוכרחו להכיר בכך לאחר ניסוייהם המצערים שלהם ב-"דמוקרטיה". הם הבינו למראית עין – מאוחר מאוד במשך היום – כי, כאשר אדם עומד פנים-מול-פנים עם הכנופיות הנגד-מהפכניות, אין אדם יכול לחיות לפי האמרות לגבי האמת הגדולה כי תחת הסוציאליזם לא נצטרך כל טרור אדום. אך בתחום הכלכלי, המנשביקים עדיין מנסים להפנותנו לבנינו, ובייחוד לנכדינו. למרות זאת, עלינו לבנות-מחדש את חיינו הכלכליים היום, מבלי לחכות, תחת נסיבות של מורשת כאובה מאוד מחברה בורגנית ומלחמת-אזרחים שעדיין לא הסתיימה.

מנשביזם, כמו הקאוטסקיאניזם כולו באופן כללי, טובע באנאלוגיות דמוקרטיות והפשטות סוציאליסטיות. שוב ושוב הדגים המנשביזם כי עבורו לא קיימות בעיות תקופת המעבר, הווה אומר, המהפכה הפרולטרית. מכאן נובע היעדר-החיות שבביקורתו, עצתו, תוכניותיו ומתכוניו. השאלה אינה מה עומד להתרחש בעוד עשרים או שלושים שנה – באותה עת, כמובן, הדברים יהיו טובים הרבה יותר – אלא כיצד להיאבק היום אל מחוץ להריסותינו, כיצד לפזר כוח-העבודה ברגע זה, כיצד להעלות את תפוקת העבודה היום וכיצד, בפרט, לפעול במקרה של אותם 4000 עובדים מיומנים אשר משכנו החוצה מן הצבא באזור אורל. האם לפוטרם לארבע רוחות השמיים באומרנו "חפשו תנאים טובים יותר באשר תוכלו למוצאם, חברים?" לא, לא נוכל לפעול כך. הצבנו אותם בדרגים צבאיים, והפצנו אותם בין המפעלים והמיזמים שלנו.

"במה, אם כן, שונה הסוציאליזם שלכם," קורא אברמוביץ', "מן העבדות במצריים? הלא בדיוק בשיטות דומות בנו הפרעונים את הפירמידות, באלצם את ההמונים לעבוד." אכן אנאלוגיה מרשימה עבור "סוציאליסט"! שוב אותה עובדה שולית נשכחת – האופי המעמדי של הממשלה! אברמוביץ' אינו רואה כל הבדל בין המשטר המצרי לבין זה שלנו. הוא שכח כי במצריים היו פרעונים, היו בעלי-עבדים ועבדים. לא היו אלו האיכרים המצרים אשר החליטו באמצעות הסובייטים שלהם לבנות את הפירמידות; התקיים סדר חברתי המבוסס על קאסטות הירארכיות; והעובדים הוכרחו לעמול ע"י מעמד שהיה עוין להם. הכפייה שלנו מופעלת ע"י ממשלת עובדים ואיכרים, בשם האינטרסים של ההמונים העמלים. בכך לא הבחין אברמוביץ'. אנו לומדים בבית-הספר של הסוציאליזם כי כל ההתפתחות החברתית מבוססת על מעמדות ומאבקם, וכל החיים האנושיים נקבעים ע"י עובדת זהות המעמד העומד בראש העניינים, ובשם איזו קאסטה הוא מפעיל את מדיניותו. את זאת אברמוביץ' לא תפס. אולי הוא בקיא בברית הישנה, אך סוציאליזם הינו עבורו ספר החתום בשבעה חותמות.

בהלכו לאורך התוואי של אנאלוגיות ליברליות רדודות, אשר אינן מתמודדות עם אופייה המעמדי של המדינה, אברמוביץ' עלול (ובעבר המנשביקים עשו זאת יותר מפעם אחת) לזהות בין הצבאות האדומים והלבנים. כאן וגם שם ליסוד הכפייה יש את מקומו. כאן וגם שם נמצאו לא מעט קצינים אשר עברו באותו בית-ספר של צאריזם. אותם רובים, אותן מחסניות בשני המחנות. מהו ההבדל? ישנו הבדל, רבותיי, והוא מוגדר במבחן בסיסי ביותר: מי שולט? מעמד העובדים או מעמד בעלי-האדמות, פרעונים או איכרים, משמרות לבנים או הפרולטריון הפטרוגרדי? ישנו הבדל, וראיות על הנושא נמצאות בגורלם של יודניץ', קולצ'אק ודניקין. איכרינו נוידו ע"י העובדים; במחנה קולצ'אק, בידי המשמרות הלבנים ומעמד הקצינים. צבאנו התעשת, והתחזק; הצבא הלבן התפרק לאבק. כן, ישנו הבדל בין המשטר הסובייטי ומשטר הפרעונים. ולא לחינם החלו הפרולטרים של פטרוגרד במהפכתם בירייה בפרעונים על צריחי הכנסיות של פטרוגרד[11].

אחד מן הנואמים המנשביקים ניסה, אגב, לתארני כמגן המיליטריזם ככלל. לפי המידע שבידיו, מסתבר, התדעו, כי אני מגן על לא אחר מאשר המיליטריזם הגרמני. הוכחתי, הלא תבינו, כי המש"ק[12] הגרמני הינו פלא מפלאי הטבע, וכי כל מעשיו הם מעל לכל ביקורת. מה אמרתי במציאות? רק כי מיליטריזם, בו כל מאפייני ההתפתחות החברתית מוצאים את ביטויים המוגמר, החד והברור ביותר, יכול להיבחן משתי נקודות מבט. ראשית מנקודת המבט הפוליטית או הסוציאליסטית – וכן תלוי הוא לחלוטין בשאלה איזה מעמד שולט; ושנית, מנקודת המבט האירגונית, כמערכת של הפצה נוקשה של חובות, יחסים הדדיים מדוייקים, אחריות ללא-עוררין והתעקשות חמורה על ביצוע. הצבא הבורגני הינו המנגנון של דיכוי פראי של העובדים; הצבא הסוציאליסטי הינו נשק לשחרור והגנה על העובדים. אך ההכפפה ללא-עוררין של החלקים לשלם הינה מאפיין המשותף לכל צבא. משטר פנימי חמור הינו בלתי-נפרד מן האירגון הצבאי. במלחמה כל שמץ רפיון, כל היעדר יסודיות, ואפילו טעות פשוטה, מביאים אחריהם פעמים רבות מן הכבדים שבקורבנות. מכאן שאיפת האירגון הצבאי להביא בהירות, מוחלטות, דיוק ביחסים ובאחראויות, במידת ההתפתחות הגבוהה ביותר. איכויות "צבאיות" בהקשר זה מוערכות בכל תחום. במובן זה דיברתי באומרי כי כל מעמד מעדיף להחזיק בשירותו את אותם חברים בו אשר, בהיות יתר הדברים שווים, עברו דרך בית-הספר הצבאי. האיכר הגרמני, למשל, אשר עבר דרך הקסרקטין בתפקיד המש"ק, היה עבור המונארכיה הגרמנית, ונותר עבור הרפובליקה של אֶבֶּרְט, יקר הרבה יותר ללב ובעל ערך רב יותר מאשר אותו איכר אשר לא עבר הכשרה צבאית. מנגנון מסילות-הרכבת הגרמני אורגן בצורה נהדרת, במידה רבה הודות להעסקתם של מש"קים וקצינים בתפקידים מנהליים במחלקת התחבורה. במובן זה גם לנו יש דבר-מה ללמוד ממיליטריזם. חבר טְסִיפֶּרוֹבִיץ', אחד מן הבולטים שבמנהיגי האיגודים המקצועיים, הודה כאן כי עובד האיגוד המקצועי אשר עבר הכשרה צבאית – אשר, למשל, נשא בתפקיד האחראי של ממונה[13] גדודי למשך שנה – אינו הופך גרוע יותר מנקודת המבט של עבודת-איגוד-מקצועי כתוצאה מכך. הוא מוחזר לאיגוד המקצועי אותו פרולטר מכף-רגל ועד ראש, שכן הוא לחם עבור הפרולטריון; אך הוא חזר כיוצא-צבא מוקשח, עצמאי יותר, החלטי יותר – שכן הוא נשא בתפקידים רבי-אחריות. היו לו הזדמנויות לשלוט במספר אלפי חיילים אדומים ברמות שונות של מודעות מעמדית – רובם איכרים. יחד איתם עבר הוא נצחונות ומפלות, התקדם ונסוג. היו מקרים של בגידה מצד סגל הפיקוד, של התקוממויות איכרים, של חרדה – אך הוא נותר בעמדתו, הוא החזיק יחד את ההמון הפחות מודע-מעמדית, כיוון אותו, העניק לו השראה בדוגמתו האישית, העניש בוגדים ופחדנים. ניסיון זה הוא ניסיון גדול ורב-ערך. וכאשר ממונה גדודי לשעבר חוזר לאיגוד המצקועי שלו, הוא אינו הופך למארגן רע.

בשאלת עיקרון הועדה, טיעוניו של אברמוביץ' הינם חסרי-חיים באותה המדיה כמו בכל יותר השאלות – טיעוניו של צופה מנותק העומד על גדת נהר.

אברמוביץ' הסביר לנו כי מועצת-מנלים טובה יותר ממנהל רע, כי לכל מועצת-מנהלים טובה חייב להיכנס מומחה טוב. כל זה נהדר – אך מדוע לא מציעים לנו המנשביקים כמה מאות מועצות מנהלים? אני סבור כי המועצה הכלכלית העליונה תמצא להם שימוש די הצורך. אך אנו – לא משקיפים, אלא עובדים – חייבים לבנות מן החומר העומד לרשותנו. יש לנו מתמחים, יש לנו מומחים, מתוכם, נאמר, שליש הינם מודעים ומחונכים, שליש נוסף מודעים אך למחצה ומחונכים-למחצה, ושליש הינם חסרי כל תועלת. במעמד העובדים ישנם אנשים רבים בעלי כישרון, מסירות ואנרגטיות. לכמה מהם – למצער, מעטים – יש כבר הידע והניסיון הדרושים. לאחרים יש אופי ויכולת, אך חסרי ידע וניסיון. לאחרים אין לא מזה ולא מזה. מתוך חומר זה עלינו ליצור את הגופים המנהליים המפעליים והאחרים; וכאן לא נוכל להסתפק באימרות כלליות. ראשית, עלינו לבחור את העובדים אשר הניסיון כבר הראה כי מסוגלים הם לכוון מיזם, ולתת בידי אנשים אלו את האפשרות לעמוד על רגליהם שלהם. אנשים כאלו עצמם מבקשים את עיקרון הניהול של-אדם-יחיד, משום שהעבודה של הכוונת מפעל אינה בית-ספר למפגרים. עובד היודע את עיסוקו עד תום שואף להפעיל שליטה. אם החליט הוא וציווה, החלטתו חייבת להתבצע. ניתן להחליפו – זהו עניין אחר; אך בעוד הוא אדון הסובייט, אדון פרולטרי – הוא שולט במיזם לגמרי ולחלוטין. אם עליו להיכלל במועצת-מנהלים של אנשים חלשים יותר, אשר מפריעים למִנהל, דבר לא ייצא מכך. מנהלן של-המעמד-העובד שכזה חייב שיינתן לו עוזר מומחה, אחד או שניים, לפי סוג המיזם. אם אין מנהלן מתאים של-המעמד-העובד, אך ישנו מומחה מודע ומאומן, נשים אותו בראש מיזם, ונחבר אליו שניים או שלושה עובדים בולטים בתפקיד עוזרים, באופן כזה שכל החלטה של המומחה תיוודע לעוזרים, אך מבלי שתהא להם הזכות להפוך את אותה החלטה. הם יעקבו, צעד אחר צעד, אחר המומחה בעבודה, ילמדו דבר-מה, ובתוך שישה חודשים או שנה יהיו כך מסוגלים להחזיק בתפקידים עצמאיים.

אברמוביץ' ציטט מן הנאום שלי את דוגמת מעצב-השיער אשר פיקד על חטיבה ועל ארמיה. נכון! אך מה שאברמוביץ' אינו יודע הוא כי אם חברינו הקומוניסטים החלו לפקד על גדודים, חטיבות וארמיות, הרי זה משום שקודם לכן היו הם ממונים המסופחים למפקדים מקצועיים. האחריות נפלה על כתפי המומחה, שידע כי אם יעשה טעות, יספוג הוא את מלוא המחיר, ולא יוכל לומר כי היה רק "יועץ" או "חבר מועצת-המנהלים". היום בצבאנו רוב עמדות הפיקוד, בייחוד ברמות הנמוכות – הווה אומר, החשובות ביותר מבחינה פוליטית – מוחזקות על-ידי עובדית ואיכרים העומדים-בחלוץ. אך ממה התחלנו? שמנו קצינים בעמדות פיקוד, וסיפחנו אליהם עובדים כממונים; והם למדו, ולמדו בהצלחה, ולמדו לנצח את האויב.

חברים, אנו עומדים בפני תקופה קשה ביותר, אולי הקשה מכל. לתקופות קשות בחיי עמים ומעמדות מתאימים אמצעים חמורים. ככל שנרחיק לכת כך העניינים יהפכו קלים יותר, כך כל אזרח ירגיש חופשי יותר, כך יהפוך הכוח הכופה של המדינה הפרולטרית לפחות נתפס. אולי אז אפילו ניתן למנשביקים לפרסם עיתונים, אם יישארו המנשביקים קיימים עד אותו זמן. אך היום אנו חיים בתקופת דיקטטורה, פוליטית וכלכלית. והמנשביקים ממשיכים לחתור תחת אותה דיקטטורה. כאשר אנו לוחמים בחזית האזרחית, משמרים את המהפכה מפני אוייביה, והעיתון המנשביקי כותב: "הלאה מלחמת האזרחים", איננו יכולים להרשות זאת. דיקטטורה היא דיקטטורה, ומלחמה היא מלחמה. ועתה משעלינו על דרך הריכוז הגדול ביותר של כוחות על שדה הלידה-מחדש הכלכלית של הארץ, הקאוטצקיאנים הרוסיים, המנשביקים, נותרים נאמנים לקריאת-גורלם הנגד-המהפכנית. קולם, כעד עתה, נשמע כקול הספק והפירוק, שבירת-הסדר והחתרנות, אי-האמון וההתמוטטות.

האין זה מפלצתי ומעוות כי, בכנס זה, בו נוכחים 1500 נציגים של מעמד העובדים הרוסי, בו המנשביקים מהווים פחות מ-5%, והקומוניסטים כ-90%, אברמוביץ' אומר לנו: "אל תימשכו ע"י שיטות שתוצאתן היא קבוצה קטנה הלוקחת את מקום העם." "הכל דרך העם," אומר נציג המנשביקים, "לא שומרים על ההמונים העובדים! הכל דרך ההמונים העובדים, דרך פעילותם העצמאית!" ועוד, מעבר לכך, "אין זה אפשרי לשכנע מעמד באמצעות טיעונים." אך הביטו על אולם זה עצמו: הנה אותו מעמד! מעמד העובדים הינו כאן לפניך, ואיתנו; ואלו רק אתם, חבורה חסרת-חשיבות של מנשביקים, המנסים לשכנוע אותו באמצעות טיעונים בורגניים! אלו אתם הרוצים להיות שומריו של מעמד זה. ועם זאת יש לו את דרגת העצמאות הגבוהה שלו, ואותה עצמאות, כך הראה, אגב, בהדיחו אתכם ובהליכתו קדימה לאורך נתיבו שלו!